השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "כי תצא". מדובר באחת הפרשיות העמוסות והמגוונות ביותר בסוגה ובאופי המצוות המוזכרות בה. חלקן מצוות חברתיות דוגמת החובה לעזור לחבר שחמורו עמוס מטען וכורע תחת משאו. בעת כזאת אנו מצווים לסייע לפרוק מעליו את המטען החורג ולהקים את החמור על רגליו (במושגים של ימינו, אם אנחנו רואים בצד הדרך רכב תקוע עם פנצ'ר בצמיג, חל איסור בלתי כתוב להתעלם או להיות אדיש. עלינו לסייע לנהג ולרכבו). או לדוגמה החובה לבנות מעקה לגג כדי למנוע נפילות ואסונות אחרים.
כמו כן, יש מצוות בין אדם למקום, כגון איסור לבישת צמר ופשתים יחדיו או חובת הטלת הציצית בבגד שלו ארבע כנפות. חלקן בתחום המשפחה, כגון דיני הנישואים והגירושים ופסולי הנישואים כמו ממזר ועמוני, והחלק האחר, המיוחד לספר דברים, הוא המצוות בתחום הלאומי, דיני המלחמה והיציאה אליה. בכמה מקרים קשה להגדיר אם מדובר בהנחיה אישית או בצו כללי לאומי. אני מבקש לעסוק באחת מהמצוות המיוחדות הללו.
* * *
התורה מצווה על היוצא למלחמה את ההנחיה הבאה: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". לא ברור בצורה מפורשת מספיק מהו אותו דבר רע שממנו צריך להישמר. אם אכן מדובר בדברים שליליים ורעים, מדוע יש להישמר מהם דווקא במחנה ולא באזרחות? הרי דברים אסורים ומכוערים אינם תלויי מקום וזמן.
גדול פרשני התורה ביקש לענות על השאלה השנייה באומרו כי השטן מקטרג בשעת סכנה. כלומר, תמיד צריך להיזהר מדברים רעים, אבל בזמן מלחמה יש לכך חשיבות מיוחדת.
מובן מאליו כי אין משהו רע במיוחד שממנו צריך להישמר במחנה. כל דבר רע הוא רע תמיד, אלא שבמלחמה רובצת סכנה על הלוחמים ועל כן ראוי להם להקפיד במיוחד כדי שתסור מעליהם הסכנה הזו. אמנם היו מרבותינו שדיברו על סכנה יותר ריאלית הקיימת במחנה הצבא. כך למשל כתב רבי משה בן נחמן, מחכמי ספרד המפורסמים במאה ה־13: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו... והישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת המחנה על אויב".
התופעה שמפניה מתריע הרמב"ן מוכרת לנו היטב. היוצא למלחמה חייב לסגל לעצמו דפוסי התנהגות שיהפכוהו נחוש וקשוח כדי שיגבר על האויב. יש מחיר לנחישות הזו. היא תלווה פעמים רבות באכזריות, אולי באטימות כלפי רגשות אנושיים אחרים, שלהם יש מקום בעולמנו. יתר על כן, החברה שבה הוא מצוי היא חברת לוחמים קשוחים כמוהו, ששיחם יהא רחוק מכל שיח תרבותי המוכר לנו באזרחות, ולכן דווקא שם יש להתריע מפני מה שעלול לקרות.
ועדיין לא התחדד מהו הרע המיוחד שמפניו צריך להישמר במחנה. נדמה לי שכדאי לשים לב לביטוי "ונשמרת מכל דבר רע". הרי היה אפשר להשתמש במשפט אחר. "הישמר מלעבור על איסורים" או משהו דומה. הביטוי "דבר רע" יכול להתפרש כעניין רע, אבל נדמה לי שמתאים כאן יותר לפרש שהמכוון הוא דיבור רע, דיבור שלילי.
* * *
ודאי שנכון להישמר מכל עשייה שלילית, אבל מהי אותה עשייה שמפניה במיוחד צריך להיזהר? התורה רצתה להזהיר מפני לשון הרע דווקא בעיצומה של מלחמה. אין לך דבר שיכול להחליש לוחמים בקרב מאשר ההתייחסות השלילית שלהם אל עצמם או אל מפקדיהם. כך אי אפשר לעשות מלחמה.
מתברר שאחד הכלים החיוניים ביותר להצלחתה של מערכה נעוץ ביכולת לשמור על הפה מלומר דבר מה שאינו צריך להיאמר, ולא רק בתחום ביטחון שדה. או שמא נאמר כי ביטחון השדה במובנו הרחב יותר מכיל דיבור שלילי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו