אז למדנו שוב שבתחרויות בענפים שהם האליטה של הספורט האולימפי צריכים לחכות עד היום האחרון. מתחרות שכבר הוגדרה כ"גרועה ביותר ב־20 השנים האחרונות עבור השחייה הישראלית", הגענו למצב שהיו לנו שני שחיינים בגמר במקצה לא אולימפי.
אם הייתם שואלים לפני התחרות מה הציפיות מהמשלחת, הייתם שומעים מהצוות המקצועי שהם רואים גמר אחד כהצלחה. אולם ייאמר לזכות החבר'ה שהיה שם גם תסריט שבו גיא ברנע ויהונתן קופלב יעפילו לגמר במשותף. עם זאת, צריך לזכור כמובן שלא מדובר במקצים אולימפיים, ולכן מותר להסתכל בדאגה על ההמשך.
באליפות הזו חשוב לתת את הדעת על שני שחיינים. הראשון הוא יעקב טומרקין. נכון, עברה עליו שנה מנחוסית למדי, האמריקנים ויתרו עליו, הוא ויתר על כמה תחרויות גדולות, ועדיין היתה ציפייה שהוא יידע להתעלות באליפות העולם. תצוגה כמו בלונדון היתה מספיקה לו גם לגמר בברצלונה. טומרקין נמצא בנקודה קריטית בקריירה, יש לקוות שיש מי ששומר עליו שמהבטחה גדולה לא יתרסק כמו רבים אחרים בשחייה הישראלית ובספורט האולימפי בישראל בכלל.
השנייה היא עמית עברי, שבסופו של דבר הציגה יציבות. לאחר אליפות עולם עמוסה היא חוזרת הביתה בלי חצי גמר, אבל עם שיאים ישראליים חדשים ותקווה לקראת ריו 2016.
הבעיה היא מה קורה אחרי עברי. האם השחייה הישראלית הנשית תצמיח ממשיכת דרך, והאם גם בקאזאן, באליפות העולם בעוד כשנתיים, נראה רק שחיינית ישראלית אחת בבריכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו