להתחסן – אבל בלי פאניקה

אני נושא איתי את הפוליו מאז אני זוכר את עצמי. בשבוע הראשון הייתי משותק מכף רגל ועד ראש, אבל נלחמתי על חיי. בניגוד לכל הסיכויים ולהערכות הדוקטורים, שרדתי עם רגל נגררת. המלחמה הראשונה שלי הפכה אותי לגלדיאטור חסר רגל אחת והיא גם עיצבה את התודעה שלי.

החיים על פי הפוליו הם התמודדות מתמדת. כשהייתי בתנועת "השומר הצעיר" ויצאתי למסע ים אל ים, באתי לאמי ושאלתי אותה איך אלך 40 ק"מ ביום על רגל אחת. היא אמרה לי מייד: "כמו שהולכים אחרים 80 ק"מ על שתי רגליים". גמאתי את כל הדרך עם הג'ריקן על הגב והשאר היסטוריה. אז הבנתי כי תפקידה של החברה הוא לאפשר לכל פרט בתוכה להגיע בכבוד ובעצמאות למחוז חפצו, ותפקידו של הפרט הוא לגמוא ברגל אחת 40 ק"מ עם ג'ריקן על הגב.

חלמתי לא פעם מה היה קורה איתי ואיך היו נראים חיי בלי הפוליו. חלומות של ילד ונער מתבגר. איך אולי יכולתי להיות ספורטאי מצטיין או אפילו לוחם ביחידה קרבית ולקבל צל"ש. מאוחר יותר נלחמתי גם על זכותי לשרת בצה"ל, ורק בגיל 24 כשכבר הייתי סטודנט נשוי ואב, התנדבתי לחיל החינוך.

במבט לאחור, כשכבר קשה לי להתנועע, הפוליו מציק יותר. אבל זה במימד הפיזי. ייתכן כי הרגישות שלי לחלשים שבינינו והרצון לתקן את העולם נובעים מהפוליו. משפחתי הנהדרת, ילדיי ונכדיי - לא הייתי רוצה שום דבר אחר במקומם. החברים שהיו לצידי כל חיי והמאבקים החשובים שאני לוחם יום יום. הייתי מוותר על הפוליו, אבל לא הייתי מחליף שום דבר מהדברים החשובים לאורך חיי.

השבועות האחרונים מזכירים נשכחות. היום צפוי משרד הבריאות להכריז על חיסון 200 אלף ילדים בדרום הארץ נגד הנגיף. זאת על רקע התפשטות הנגיף במערכות הביוב במדינה ואיתור שבעה ישראלים הנושאים את נגיף הפוליו.

לצד היערכות משרד הבריאות, שמעתי על טרנד חדש ובעייתי. לא מעט הורים מסרבים לחיסון מתוך חשש לתופעות לוואי למיניהן. לא מדובר בתופעה ישראלית, אלא בטרנד שמתפשט במדינות המערב. כך, בזמן שההורים שוקדים בלימודי דוקטורט טרם חיסון ילדיהם, ישובו אלינו מחלות מידבקות שכבר פסו מהעולם.

באותה נשימה יש לזכור כי המציאות בישראל 2013 שונה לגמרי ואין סיבה אמיתית לבהלת הפוליו שאחזה בנו. לא פחות מ־95 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל מחוסנת, ונדמה שהפרסומים האחרונים מעט יצאו מפרופורציה. אין צורך בפאניקה - רק להתחסן.