הנסיך הקטן
, עודכן
בשבוע שעבר התפרצו לחיינו שלושה נסיכים חדשים: שניים מבית ואחד מחוץ. אך בעוד שלידתו של יורש העצר הבריטי התקבלה במצהלות שמחה, בחירתם של הרבנים הראשיים שלנו מלווה בחששות כבדים.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכוח המשיכה של נסיכים. מנהיגות שושלתית נושאת בכנפיה את בשורת היציבות, וזה מה שרובנו רוצים. במקום להמר ולקחת סיכון, אנחנו מעדיפים ללכת על בטוח ולשים עלינו את ממשיכיהם של המנהיגים המוכרים.
התרבות היהודית, שמעמידה במרכז את המסורת, אמורה להשמיע קול חד וברור בעד נסיכים. התפילה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם והכמיהה למשיח בן דוד הולכות יד ביד. השושלתיות מבטיחה לנו המשכיות. מה שהיה הוא שיהיה. החדש יתקבל בברכה רק אם הוא כקדם.
ואכן, שושלת בית דוד אינה אלא אחת מרבות. ההיסטוריה שלנו גדושה במשפחות אצולה למכביר: החל מהכהנים והלוויים בימי המקדש, דרך נשיאי הסנהדרין בראשית האלף הראשון לספירה, ועד האדמו"רים החסידיים במאתיים השנים האחרונות. דור דור ושושלותיו. דור דור ונסיכיו.
אבל זהו רק צידה האחד של התמונה. כי גם בנושא הזה, כמו במגוון נושאים אחרים, התרבות שלנו הרבה יותר רבגונית והרבה פחות דוגמטית מכפי שרבים מדובריה הפחדנים מוכנים להודות.
לא להאמין איזה תמרור אזהרה מפתיע היא מניפה נגד נסיכים.
האטדים של התנ"ך
כולנו מכירים את נאום המלך של שמואל הנביא, שנחתם באיום: וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם. או את סיפורי המאבקים הבלתי פוסקים בין הנביאים למלכים, שמצדדים כמובן בנביאים.
עמדות אנטי מלוכניות מסוג זה נחשבות בתנ"ך לחריגות. אבל זה לא נכון. ההתנגדות למוסד המלוכה קיימת בכל ספרי התנ"ך, אך כיוון שמדובר בעמדה אנטי ממסדית היא הוחבאה בתוך סיפורים פרו מלוכניים. הוחבאה כל כך טוב, עד שקשה לגלות אותה.
קחו לדוגמה את ספר שופטים, שידוע כחובב מלוכה מובהק. הפזמון החוזר - בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה - בונה ציפייה למלכים חזקים שיעשו פה סדר. אבל את הפזמון שיבצו בספר עורכיו, ואילו הפרשיות עצמן מספרות סיפור שונה לחלוטין. ספר שופטים מציג בפנינו גלריה ארוכה ומרשימה של שופטים טובים, שממלאים את תפקידם בהצלחה ומושיעים את עם ישראל: אהוד ודבורה, שמשון ויפתח, עתניאל וגדעון. בכל הספר כולו אפשר למצוא רק שופט רע אחד. והנה, הפלא ופלא, כל השופטים הטובים גדלו במשפחות פשוטות, רק השופט הרע גדל במשפחת אצולה.
אבימלך בן גדעון, שרוצח את כל אחיו ושנותר חקוק לנצח במשל יותם בתור המנהיג האטד, הוא הנסיך היחיד בספר שופטים. האם אפשר לטעון שספר שמצייר תמונה כזו מעלה שושלתיות על נס?
וזה עוד לא הכל. בחברה הפטריארכלית הבנים הבכורים נחשבים לנסיכים. הם החשובים. הם הממשיכים. הם היורשים. אבל בספר בראשית התמונה מתהפכת: יצחק תופס את מקומו של ישמעאל, יעקב תופס את מקומו של עשו, יהודה ויוסף תופסים את מקומו של ראובן, ואפילו אפרים, בסוף הספר, תופס את מקומו של מנשה. הנסיכים מובסים ומושפלים, ודווקא הבנים הצעירים הופכים לאבות האומה.
שני קולות מנוגדים רוחשים להם בין דפי תנ"ך: קול אחד, גלוי ובוטח, קורא לנו לשים עלינו נסיכים. רק מי שגודלו להנהגה בילדותם, יהפכו למנהיגים גדולים בבגרותם. הידד לכהנים. הריעו ללוויים. הבו לנו מלכים מבית דוד. ואילו הקול השני לוחש לנו בשקט, כמעט בהיחבא: נסיכים הם מתכון בטוח לבינוניות ולשמרנות. כל מנהיגינו הגדולים - אברהם, יעקב, יוסף, משה, דוד - צמחו בכוחות עצמם ולא הלכו בדרך הנוחה והבטוחה שסללו אבותיהם. מי שלא נאלצים להיאבק על מקומם יהיו בדרך כלל מנהיגים עלובים. תראו מה קרה לרחבעם, הבן של שלמה. אפילו מעריציו הנלהבים של בית דוד לא יכולים להתכחש לעובדה שאין עוד מלך מטומטם כמוהו.
הנסיכים שיצאו מהלל
לאחר תקופת התנ"ך הערגה לבית דוד הופכת לחלק בלתי נפרד מהדנ"א התרבותי שלנו. אבל דווקא אז, כשנדמה שהעמדה הפרו נסיכית ניצחה, מתחוללת מהפכה דרמטית.
המשנה פותחת את מסכת אבות בשושלת המסירה של התורה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". לא ייאמן! הרשימה שמפרטת את חוליות ההנהגה העיקריות בתנ"ך אינה כוללת לא את הכהנים ולא את המלכים. מנהיגים בזכות עצמם - אין, שושלות - אאוט.
חז"ל הופכים את לימוד התורה לערך המרכזי ביהדות, והחוכמה, בניגוד לעבודת בית המקדש, לא עוברת בירושה. הלל ורבי עקיבא היו עניים בורים ונעשו לחכמים הכי גדולים שלנו. כמה אירוני שדווקא הלל, שממחיש יותר מכל את הפתגם "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", הפך בסופו של דבר לאבי שושלת הנשיאות.
התהליך הזה כנראה בלתי נמנע. הבעל שם טוב, שחי אלף ושבע מאות שנים אחרי הלל והיה יתום ועני, חולל בעם ישראל מהפכה אנטי ממסדית. לאחר מותו ירש אותו תלמידו המוכשר, המגיד ממעזריטש, וגם בדור השלישי תפסו את ההנהגה תלמידים ולא בנים. אבל ברבות השנים החסידות נעשתה שושלתית יותר מכל זרם אחר ביהדות. האם כל האדמו"רים ראויים לתפקידם? כבת למשפחת אדמו"רים הייתי רוצה להגיד שכן, אבל אני יודעת את האמת...
וזה בדיוק מה שקרה לנו עם הרבנות הראשית. הרב עובדיה יוסף היה בן חנוונים עני שהפך לאחד מפוסקי ההלכה הכי בעלי השפעה בדורנו. הרב ישראל מאיר לאו היה ניצול שואה שהפך לאחד הרבנים הכי אהובים במדינה. הבנים שלהם מוכשרים וחכמים, אין כל ספק בכך, אך הם לא בנו את עצמם בשתי ידיים כמו אבותיהם.
האם נזכה בשנים הקרובות לשחרור עגונות, למאבק במדירי הנשים ולפתיחת שערי היהדות בפני המבקשים להצטרף אלינו? אין לי ציפיות גבוהות ממי שהנכס העיקרי שלהם הוא היותם בנים ממשיכים. אני מאמינה שהמהפכה החשובה הבאה ביהדות תתרחש בזכות אאוטסיידר עצמאי, שלא גדל במשפחה הנכונה.
אך מי יודע. הלוואי שאתבדה. אולי הפעם ניוושע דווקא בידי נסיכים.
אמן, כן יהי רצון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו