חג האהבה שלנו מופיע לראשונה דווקא בסיומו של אחד האירועים הכי מזוויעים בתנ"ך. סיפור פילגש בגבעה, שמתרחש בימי שפוט השופטים, מתחיל בסכסוך שבטי סביב בקשת הסגרה של כמה אנסים מבנימין לידי רשויות החוק, ומתפתח למלחמת אחים בין שבט בנימין ליתר השבטים, שהופכת למרחץ דמים. במהלך הקרבות נשבעים השבטים לא לתת את בנותיהם לבני בנימין, וכשהם מבינים שבכך יבוא קיצו של השבט (שכל בנותיו נהרגו במלחמה), הם רוצחים את תושביה של יבש גלעד, עיר שלווה בעבר הירדן שלא הצטרפה למלחמה, משאירים בחיים ארבע מאות נערות, ונותנים אותן לפליטי בנימין.
אולם לסיפור הזה יש שני סופים, ולא אחד, כפי שמקובל בספרות, ובוודאי בחיים. לפי הסוף השני, השבטים משיגים לשבט בנימין נשים לא באמצעות טבח, כמו בסוף הראשון, אלא בדרך נעימה מאוד. בני בנימין מתבקשים לצאת לחיק הטבע ביום מיוחד המכונה "חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה", ולבחור להם נערות שרוקדות בין הכרמים. אבותיהן של הנערות אמנם נשבעו לא לתת להם אותן, אבל בחג ה' לא צריך לבקש רשות מהאבות.
בחג ה' הצעירים והצעירות מוצאים אהבה בעצמם.
זה טיבו של החג.
הנוסטלגיה של רבן שמעון
חולפות יותר מאלף שנים, ושוב אנחנו פוגשים את חג המחולות הקדום, והפעם במבט נוסטלגי. רבן שמעון הנשיא, שחי לאחר חורבן בית שני, מגדיר אותו כיום הכי שמח בשנה: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך.
נערות בשמלות לבנות שמפלרטטות להנאתן עם בחורים הן מחזה משובב נפש, אבל להגיד שזו פיסגת השמחה של עם ישראל? עושה רושם שרבן שמעון לקה בפרץ נוסטלגיה וקצת נסחף.
ההגדרה המוזרה הזו זכתה להסברים יצירתיים לרוב, אולם רוב הפרשנים התעלמו מההיבט הרומנטי של ט"ו באב ובמקום זה הגדירו אותו כיום שמסתיימת בו תקופה אפלה בתולדות עמנו. למשל: סיום תקופת מותם במדבר של יוצאי מצרים, או הפסקת הנתק בין ישראל ליהודה בימי פילוג הממלכה, ואפילו סוף קבורת אלפי הגופות המרקיבות בביתר, לאחר מרד בר־כוכבא.
למה פרשנינו מתאמצים להרחיק מט"ו באב כל לחלוחית של רומנטיקה? הסיבה פשוטה מאוד: תיאור הנערות המחוללות בכרמים מול עיניהם המשתוקקות של הנערים אינו עולה בקנה אחד עם הדינים הרבים שרואים בנשים ובנשיות איום נורא ושמכונים בתואר המטופש "הלכות צניעות". צניעות היא ערך חשוב, אין כל ספק בכך, אבל מה הקשר בין "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" של הנביא מיכה ובין ההלכות המתועבות שאוסרות על נשים לשיר, לרקוד ואפילו לנגן בציבור?
אהבה במקום שידוך
ט"ו באב של רבן שמעון הסב כאב ראש נוראי לפוסקי ההלכה. לכן הם השאירו אותנו עם יום של קבורה לאומית. אבל אני, שמסתערת על סיפורי הריקוד והשירה של אמותינו כמוצאת שלל רב, לא מתכוונת לוותר להם.
ההסבר שלי לאימרה של רבן שמעון משאיר לט"ו באב את הרומנטיות במלוא חושניותה. היא זו שהופכת אותו לחג הכי שמח שלנו: בחברות מסורתיות הנישואים נקבעים על ידי ההורים, ובעיקר האבות. פעם קראו לזה הסכם מוהר, היום קוראים לזה שידוך, אבל התוצאה זהה: הדור המבוגר בוחר לדור הצעיר בני זוג בצלמו וכדמותו. קחו לדוגמה את החברה החרדית. הורים חסידים לא ישיאו את בתם לבחור מישיבה ליטאית, ואפילו לא מאידיאולוגיה חסידית שונה, שלא לדבר על עדה אחרת. חס וחלילה. לא יעלה על הדעת. החתן חייב להיות כמו אבי הכלה ואחיה. אותו השטריימל. אותה המגבעת. אותם הגרביים. שום הבדל אסור שיהיה.
השידוכים מבטיחים את האחידות הקבוצתית, וזה הרי מה שחברה מסורתית רוצה יותר מכל: שכל בניה ובנותיה יתנהגו באותו האופן. מה שהיה הוא שיהיה, ושרק לא יהיה לנו חדש תחת השמש.
נניח שיום אחד בשנה היו מאפשרים לצעירים החרדים לדלג מעל משוכת ההורים ולבחור בעצמם את בני זוגם. או במילים אחרות: אהבה במקום שידוכים. או־אה מה שהיה קורה. חסיד בעלז היה מתאהב בחב"דניקית, בת ליטאים היתה נמשכת לבן האדמו"ר, ומה שהכי גרוע, ש"סניק ותלמידת בית יעקב אשכנזייה למהדרין עוד היו מגלים כמה כיף להם יחד.
האהבה מערבבת את הקבוצות השונות בחברה. זה מה שהתרחש במדינת ישראל לפני שלושים וארבעים שנה. בשנות ילדותי ונעוריי נישואים בין־עדתיים נתקלו בדרך כלל בהתנגדות נחרצת מצד ההורים. סרטים כמו "סלאח שבתי" ו"קזבלן" אמנם נוצרו כסאטירה קולנועית, אך הם משקפים בדייקנות ובאמינות את המציאות המשפחתית שהיתה אז.
הדור המבוגר צעק וזעק, אבל זה לא עזר לו. הצעירים התאהבו ונישאו כרצונם. ככה זה באהבה. הלב אינו כבול לעדות, וגם לא למעמדות ולתרבויות, אלא פורץ ושוצף כרצונו.
ובזכות האהבות חסרות הגבולות של בני דורי צמח לנו כאן דור שלא יודע אם הוא יותר פולני או יותר מרוקאי, יותר רומני או יותר עיראקי. ובדרך כלל זה גם לא מעניין אותו. הפער העדתי, שעד לא מזמן עוד היה השד הכי מאיים, הולך ומיטשטש, הולך ומצטמצם, ובעוד דור אחד, לכל היותר שניים, הוא ייעלם.
אחידות לא מביאה לאיחוד
חג האהבה הקדום הפך את עמנו לחברה פחות בדלנית. לכן סיימו איתו את הסיפור המזוויע של פילגש בגבעה. לכן גם קבעו אותו בט"ו באב, שבוע לאחר יום החורבן שלנו.
מאותה הסיבה. בדיוק מאותה הסיבה.
מלחמת האחים בימי שפוט השופטים, וחורבן ירושלים בימי חז"ל, נגרמו בגלל שנאת חינם. עם ישראל התפלג לקבוצות, וכל קבוצה שמרה על נבדלותה ותיעבה את זולתה.
האחידות הקבוצתית לא מביאה לאיחוד. בדיוק להפך. היא מפצלת את העם והופכת את חלקיו השונים ליריבים, ואת החברה ללא סולידרית. ככל שקבוצה מסוימת קנאית יותר להומוגניות שלה, כך היא בדלנית יותר וקשורה פחות לכלל ישראל.
ט"ו באב, חג האהבה היפה שנחגוג השבוע, מציע לנו תרופת פלא למחלת הבדלנות הממארת.
לכן רבן שמעון כל כך התגעגע אליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו