השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "ואתחנן". לשבת זו יש שם נוסף, "שבת נחמו", וזאת על שום ההפטרה שאותה נקרא, מספר ישעיהו, המתחילה במילים "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". הבחירה בקריאת ההפטרה הזו באה כנראה על רקע יום תשעה באב שחל השבוע, ואיתו הרצון להשרות אווירה של נחמה ופיוס אחרי האסון הכבד של חורבן המקדש. בכך נפתחת השבוע סידרה של שבע שבתות שבהן נקרא נבואות של נחמה, סידרה הקרויה "שבע דנחמתא" שתלווה אותנו עד לסוף השנה העברית.
* * *
והנה דווקא בימי הנחמה הללו אנו קוראים פרשה שבה יש מרכיבים עצובים למדי. הפרשה פותחת בתיאור נוגע ללב של משה המספר כיצד הרבה בתחנוניו אל השם שיאפשר לו להיכנס אל הארץ, "ואתחנן אל השם בעת ההיא". לפי מסורת של חכמים, מדובר במאות רבות של תפילות שכולן נענו בשלילה. מכאן אפשר להסיק שהאלוקים נחוש בהחלטתו לא לעשות זאת. כזכור, משה נענש ולא זכה להיכנס לארץ בשל העובדה שהתרחשה מריבה בעת שהעם ביקש מים ובמקום לדבר עם הסלע - הוא היכה בו. בתגובה החליט האלוקים שמשה לא ייכנס לארץ מחשש שיגרום להופעה אלוקית שלמה של נס גדול באמצעות הנבעת המים בדיבור, דבר שהוחמץ ולא נעשה עוד.
משה מספר לנו כאן כי התקשה לקבל את הגזירה והפציר באלוקים פעמים רבות שיבטל אותה. הקדוש ברוך הוא מסרב להיענות לבקשה, אלא שהנימוק לעקשנות הזו לא לגמרי ברור. הפסוק אומר "ויתעבר השם בי למענכם ולא שמע אלי". בעברית עכשווית היינו אומרים שכוונת משה לומר שאלוקים התמלא עברה וכעס על משה למען העם, ולכן לא חזר בו מהחלטתו.
אלא שבצדק טענו הפרשנים שפירוש זה אינו הגיוני, שהרי מדוע טובת העם היא שמשה ייענש? הלוא ההיגיון מחייב את ההפך, שמשה הרועה הנאמן ימשיך להתלוות לעם במסעו - גם אם לא כמנהיג.
מכוח קושי זה פירשו חכמינו את המילה "למענכם" באופן הפוך, היינו בגללכם משה לא נכנס לארץ כעונש על התנהגות העם ולא למען העם. אחרים הלכו רחוק יותר ואמרו כי אילו משה היה נכנס לארץ, הוא לא היה מאפשר לעם לחטוא וממילא לא היו גולים מהארץ והשם כבר החליט שגלות כזו תתרחש בעתיד, ולכן אלוקים לא היה יכול להרשות למשה להיכנס לארץ המובטחת.
הסברים אלה נראים מאוד רחוקים מפשטו של מקרא שאומר מפורשות כי הענישה של משה היא למען העם ולא נגדו, ואכן במדרש מופיע שכוונת האלוקים היתה שמשה ייקבר במדבר כדי שיוכל לסייע בעתיד למתי המדבר שיקומו.
אך אולי אפשר להציע פירוש נוסף. בעל כורחנו נצטרך לומר כי משה מבין שהעונש שלו הוא חלק מהמחיר שהעם צריך לשלם, כדי שהוא יוכל להתבגר ולצמוח בלי מנהיג עוצמתי כמוהו. ברמה האישית, ודאי היה יכול האלוקים לסלוח למשה על חטא קל יחסית. אולם העם לא היה נבנה, צומח ומתבגר מביטול העונש, אלא להפך - דווקא מנהיג ענק כמשה רבנו יודע לומר כי כניסתו לארץ היתה גורמת לכך שהעם לא יעבור את תהליך הצמיחה שלו באופן הנכון.
דמותו הנוכחת כל כך בהוויה הציבורית לא תאפשר לאנשים לחטוא, אבל באותה מידה גם לא תאפשר להם לצמוח ולהגיע להישגיהם בכוחות עצמם. כל אבא המלמד את בנו לרכוב על אופניים, מכיר את השלב שבו הילד מתחיל לדווש, נופל וקם, נופל וקם. לעיתים הוא אפילו מתייאש מהאפשרות שירכב בכוחות עצמו, אך יש פעמים שהאבא הרחום קופץ כדי לסייע לילד להימנע מנפילה אפשרית.
סופו של התהליך מוכר: הילד ילמד לרכוב, אבל הוא יצטרך לספוג כמה חבטות תוך כדי. עם ישראל נכנס לארץ בלי משה. זה היה קשה, המנהיגים שהחליפוהו לא היו משמעותיים כל כך לעם, אבל זה מה שאיפשר לעם ישראל לצמוח כאומה, להיכשל ולחטוא, וברוך השם להתפתח כתוצאה מכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו