עת למדתי פילוסופיה באוניברסיטת ת"א בשנות ה־70 של המאה הקודמת, היו רוב הסטודנטים בקורס בשנות ה־20 לחייהם, למעט אחד מבוגר. לאחר כמה חודשים התברר באקראי כי הוא ישב שנים רבות בתא מבודד בכלא הישראלי, על עבירות ביטחוניות מהחמורות בספר החוקים. מאסרו הוסתר גם מאשתו ומילדיו, וגם כשכמה עיתונאים ידעו על מהות האישומים נגדו ודבר מאסרו, איש מהם לא העלה כלל על דעתו לתת פרסום למידע הסודי שנמנע מהציבור. מעטה הסודיות נשמר. העיתונאים הבינו כי "זכות הציבור לדעת" כוללת גם את זכותו לא לדעת את אשר לא ראוי ולא רצוי שיידע.
העיתונאים, שתמיד חיפשו סקופים ובלעדיות על ידיעות ביטחוניות מסקרנות, ידעו אז לאזן בין חובתם העיתונאית לפרסום ידיעות, לבין חובתם האזרחית להגן על ביטחון המדינה. כך היה לאורך שנים, בלי ניסיונות לעקוף את הצנזורה או לנצל טעויות של רשות שלטונית מסוימת. לצערי, בשנים האחרונות נפרצו החומות וסודות מדינה הפכו מטבע עובר לסוחר, מיד ליד ללא מעצורים ובלי מינימום של אחריות.
בימים האחרונים פירסם העיתון "ידיעות אחרונות" כותרות ענק על אודות קיומו של האסיר "איקס 2", כנראה שכנו לתא של בן זיגייר המנוח. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שפרסום הידיעה גרם נזק של ממש לביטחון המדינה. בתוך ימים כלי תקשורת בחו"ל יעסקו ארוכות בפרטי המעשים של האסיר "איקס 2", וסודות מדינה כמוסים יהיו למרמס בראש חוצות.
העיתונאים שפירסמו את החומר יודעים במובהק כי במדינת ישראל אין מעלימים עבריינים ומאסרם מתבצע לאחר הליך ארוך ומסודר. צביעות מרושעת היא לטעון כי הפרסומים על אודות המאסר נעשו כדי למנוע העלמת בני אדם, כאילו במדינת ישראל מתקיים משטר סטליניסטי. האמת חייבת להיאמר: יש כלי תקשורת בישראל שבשביל רגע של תהילה עיתונאית מזויפת, סוחרים בביטחון אזרחי המדינה.
פרסום המידע על זיגייר ועל האסיר "איקס 2" מצטרפים למקרה שבו, בשם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, עיתון "הארץ" פירסם חומרים חסויים ומסווגים מתוך מאות מסמכים שהעבירה ענת קם, גנבת חרוצה ששירתה בלשכתו של אלוף בצה"ל, לעיתונאי אורי בלאו. העיתונאי ידע על אופיים של המסמכים ובוודאי העריך כיצד הם הגיעו לידיה של קם, אבל במקום למסור את החומר הגנוב לזרועות הביטחון, כמו כל אזרח נאמן למדינתו, הוא פירסם ידיעות בעיתונו ולאחר מכן עוד ניהל מו"מ עם אנשי השב"כ על תנאי שובו לארץ והחזרת המסמכים.
בכלי תקשורת רבים הוצגו קם ובלאו כגיבורים הנלחמים בכוחות הרשע של צבא ההגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי. זו היתה הצגה הזויה. אויב נתפס כאוהב, ופחדנות כאומץ לב אזרחי. חיבוטי נפש קשים עבר היועץ המשפטי לממשלה עד אשר החליט באומץ להעמיד לדין עיתונאי, שתחת מטריית חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת חשף מידע סודי שהיה בו כדי לפגוע בכוחות הביטחון, תוך הוצאת דיבתם רעה.
איזון בין ערכי יסוד
חשוב מאוד לנסות להבין את הרקע להתנהלותה של התקשורת בסוגיות עקרוניות המלוות את חיינו בארץ ישראל עוד בטרם קמה המדינה. ישראל, מאז הקמתה, מצויה ללא הרף תחת איום ביטחוני. את ימי הרגיעה אפשר לספור על כף יד.
אין עוד מדינה בעולם שלאורך כל שנותיה נאלצה לעמוד במבחנים מייסרים, מול חזיתות טרור מורכבות. מאז הקמתה, מדינת ישראל אחזה ביד אחת בחרב וביד השנייה במאזני הדמוקרטיה ושלטון החוק, קובעת את עליונותו של חופש הביטוי. רק במקרים של ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור אפשר לפגוע בחופש זה. מאז ועד היום.
חשוב לזכור שעם כל הכבוד לחופש הביטוי, אין משמעותו מתירה התאבדות והפקרות. לכן, מעיתונאים אפשר לצפות למידה רבה של אחריות לביטחון המדינה ולערכיה. הם אינם מורמים מעם. חופש הביטוי הוא מושג יסוד בדמוקרטיה הליברלית, אך כל בר דעת מבין שאין חופש ביטוי ללא גבולות. הכל אמור להיעשות באופן מידתי ותוך שמירה על איזון.
לעיתונאי אין זכות לפגוע בביטחון. מוכרת ומעוגנת הזכות לבקר את השלטון וראשיו, לפרסם מחדלים ותחקירים.עם זאת, כלב השמירה של הדמוקרטיה אינו יכול לנשוך עד מוות את הדמוקרטיה עצמה. נשיא בית המשפט העליון הבהיר כי הזכות למידע, אשר החוק מגן עליה, מוכרת גם אם היא פוגעת בזכויות אחרות, והיא מבוססת על הגבלות סבירות ומידתיות. עם זאת, כאשר הזכות למידע פוגעת באינטרס הציבורי: ביטחון המדינה, יחסי חוץ וביטחון הציבור - יש להגבילה.
התנהלותם של כלי תקשורת בסוגיות ביטחון המדינה מצויה מעבר לוויכוח המשפטי סביב האיזון בין ערכי יסוד מתנגשים. מדובר בביטוי קשה שעברה החברה הישראלית מאז מלחמת יום הכיפורים, מלחמת קו פרשת המים בתפיסת החברה הישראלית את עצמה ואת המוסדות השלטוניים שלה.
פטריוטיות נמוגה
הפטריוטיות הבסיסית שאפיינה את העשורים הראשונים של המדינה התחלפה במירוץ בלתי פוסק לצבירת טובות הנאה אישיות. המדינה הפכה מערך למכשיר. במאבק ההיסטורי בין ירושלים לתל אביב, החומר התל־אביבי מביס את הרוח הירושלמית. רובם של אנשי התקשורת התעצבו בתוכה של הביצה התל־אביבית. הם חיים בה, מדווחים עליה ותמונת עולמם כגודל ביצתם. העיר העברית הראשונה הפכה להיות מעוז של אסקפיזם. אין זה פלא לכן כי רוח הפטריוטיות נמוגה, כך שרבים מהם לא עושים עוד את חשבונה של המדינה. עם זאת, למזלה הגדול של ישראל, רוב אזרחיה מבינים כי יכולתה לשרוד מותנה גם בשמירה על סודותיה.
אל מול זכות הציבור לדעת מצויה, בנושאים מסוימים, זכותו של הציבור לא לדעת, ואותם עיתונאים המפרסמים מידע רגיש וסודי בשם זכות הציבור לדעת, מועלים באמונו של הציבור, זה שאין לו עניין לדעת. בכל יום אנו קוראים על פעולות עלומות בכל רחבי המזרח התיכון ומעבר לו. טובתה של המדינה ואזרחיה שפעולות כאלה ואחרות יישמרו חסויות.
כל עוד מערכת הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל פועלים על פי חוק, ראוי לכלי התקשורת שיגלו את האחריות הנדרשת בעת שהמדינה נלחמת על קיומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו