כולם הולכים בדרך הקיצונית

במזרח התיכון "הקיצונים נוטים ללכת כל הדרך אל היעד", כתב אתמול תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", בעוד "המתונים נוטים ללכת הצידה". לפי התצלומים שהגיעו מקהיר, לא היו השבוע מתונים בבירה המצרית. כולם הלכו את כל הדרך מכיכר תחריר למלחמת האזרחים.

בהחליטו להדיח את מוחמד מורסי התבונן הצבא לעבר טורקיה. הוא ראה לנגד עיניו את רג'פ טאיפ ארדואן, שפורר את המעמד המיוחד שקבע אתא טורק לצבא בחוקה של ארצו. הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי לא רצה כי תמונת השחיקה תחזור על עצמה בארץ הנילוס. אך הוא לא הביא בחשבון כי כמחצית האומה שתמכה לפני שנה באחים המוסלמים טרם התאיידה. היא תמכה עדיין במורסי גם אם החלה לגלות סימני אכזבה. על מסך הטלוויזיה נראתה אמש ראשיתה של מלחמת אזרחים.

מורסי והאחים המוסלמים חסרו את התבונה הבסיסית להגיב על השלב הראשון של ההפיכה בנכונות להגמיש את אחיזתם בשלטון. הם לא ידעו שובע, והעמיקו את ההשחתה וההשתלטות על כל משרה נכספת, ובעיקר לא פתרו את הבעיות הכלכליות של כ־80 מיליון בני ארצם.

אפשר שגם הצבא לא היה מודע לצורך להידבר עם השלטון שהדיח. פרטי ההידברות בין הצדדים ייוודעו כשוך הסערה. דבר אחד ברור, גישור של ממש לא היה ביניהם ושניהם איבדו את השליטה העצמית. עתה נתון הצבא המחזיק בהגה השלטון במצב קשה יותר. הוא נושא באחריות למצב; הוא הכתובת לתביעות מביכות מגורמים בינלאומיים; והוא בסופו של דבר מייצג קואליציה שאחדותה רופפת, ולפיכך אינה מפגינה את הנחישות ואת השליטה העצמית הנחוצות במצבים כאלה.

התמיד הצבא בהפיכתו גם אם שותפיו הדתיים־איסלאמיים ייטשו אותו? האם הוא יכול לבטוח ביחידותיו שאליהן הוחדרו בשנה האחרונה אחים מוסלמים רבים? מוקדם לומר. גם כל צפי מיותר. המודיעין המערבי כה נכשל בהערכותיו כלפי מצרים, שאין סיבה להסתמך עליו. דומה כי מי שיבקש לנצח ייאלץ לאטום את אוזניו ולא לשמוע את הזעקות, ולנהוג בהתאם לנוסחה מה"ניו יורק טיימס": לצעוד את כל הדרך אל היעד. מי שליבו חלש - שיישמט בדרך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו