שנה לנשיאות ביידן: הציפייה והאכזבה

שנה לאחר שג'ו ביידן הושבע לנשיאה ה־46 של ארה"ב, נמוגו לחלוטין החגיגות והצהלות במחנה הדמוקרטי בעקבות הניצחון. יתר על כן, הציפייה לכך שעתידו הפוליטי והציבורי של דונלד טראמפ יהיה זהה לגורלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שבעקבות התפטרותו הכפויה באוגוסט 1974 על רקע שערוריית ווטרגייט הורחק והודר מן הזירה הפוליטית לשנים ארוכות, לא התממשה.

נהפוך הוא, אף שתקופת כהונתו של הנשיא ה־45 הגיעה לסיומה בצלילים צורמים בעקבות הסתערות מחנה תומכיו על מתחם הקפיטול, זוכה כעת טראמפ לעדנה ולתמיכה רבתי בקרב המפלגה הרפובליקנית, הצועדת בהנהגתו בבטחה אל עבר כיבושם של שני בתי הקונגרס בבחירות הביניים (העתידות להתקיים בעוד כעשרה חודשים), בעוד מעמדו הציבורי של הנשיא ביידן נשחק לאחרונה באופן דרמטי.

ואכן, מי היה מאמין שהפוליטיקאי הוותיק והמנוסה, שבילה את רוב חייו הבוגרים בצמרת הממסד הוושינגטוני, והכיר על בוריים את כל נדבכי ורובדי הרשות המחוקקת (והמבצעת), יסיים את שנתו הראשונה במשרד הסגלגל כשהוא מצטייר כדמות חיוורת ואפורה, כשבמאזנו הצלחות מועטות בלבד במרחב הפנימי, וכישלון מהדהד במישור הבינלאומי?

אין ספק, סיכום שנת נשיאותו הראשונה של ביידן עומד בסימן התפוגגות מהירה של הציפיות המוקדמות, ושל בזבוז מוחלט כמעט של האשראי הציבורי שהוענק לו, כאשר לא השכיל לנצל כראוי את שליטתה של מפלגתו בבתי הקונגרס כמנוף לפעילות חקיקתית אפקטיבית ופורצת דרך. כך, למשל, מספר היעד של 100 מיליון מתחסנים בחיסון הבוסטר, שהציב הנשיא במוקד המערכה הציבורית שהוביל, רחוק עדיין שנות אור ממימוש, והפער המפריד בין הרטוריקה ליכולת הביצוע מוצא כעת את ביטויו בהתפרצותה הנוכחית של המגיפה, שמספר קורבנותיה הכולל דוהר במהירות מבהילה לרף 900 אלף.

במקביל, גם בקרב הסיעה הדמוקרטית בסנאט הונף כבר נס המרד על ידי הסנאטור ג'ון מנצ'ין, המציב אתגר ממשי על חלק, לפחות, מתוכניותיו השאפתניות של הבית הלבן בתחומי החברה, הרווחה, הבריאות, החינוך והאנרגיה (והמאיים להאפיל על הישגיו המוקדמים בדמותה של חבילת החילוץ והסיוע בגין נזקי הקורונה ושל חבילת ההשקעות בתשתיות פיזיות). ואמנם, טמונה אירוניה לא מעטה בעובדה שביידן, שהתהדר ביכולתו לשתף פעולה עם שני המחנות בקונגרס וליזום פשרות והסכמות גם עם המרים שביריביו הרפובליקנים, מתקשה היום לשמור על אחדות השורות בביתו פנימה. למותר לציין שמצבו בזירת הקונגרס עלול להחמיר פי כמה בעוד שנה, כאשר - לפי כל התחזיות - תעבור הרשות המחוקקת לשליטה רפובליקנית בשני בתי הקונגרס.

תמונה עגומה עוד יותר מצטיירת כאשר מפנים את אלומת האור אל עבר הזירה הבינלאומית. במישור זה התקשה ביידן לרשום ולו הצלחה גלובלית או זירתית בודדת. שכן, התמונה המצטיירת היא של הססנות ורפיון כלפי כל אתגר, וזאת כפועל יוצא מהישענותו הבלעדית עד כה על "עוצמה רכה" ועל דיפלומטיה של מילים. כך, למשל, אזהרותיו החוזרות ונשנות את הקרמלין לבל יפלשו כוחותיה של רוסיה למזרח אוקראינה, מעידות על היעדר יכולת להקרין אמינות ונחישות מרתיעה - ואין בהן תחליף לצעדים כוחניים ממשיים אל מול האיום ממוסקבה דוגמת הפעלתה של רכבת אווירית, שתספק סיוע צבאי נרחב לכוחות האוקראיניים המאוימים, הנאמנים לממשלת קייב.

"נמר של נייר"

ואכן, אל מול הסכנה המוחשית והמיידית של מתקפה רוסית כוללת (על רקע התנגדותה החריפה של מוסקבה להצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו), חוזר מן הכפור התסריט העגום של מהלך כוחני מבית היוצר של פוטין, שכמו בפרשת סיפוח חצי האי קרים, נגזר מתפיסתו את היריב האמריקני כ"נמר של נייר". כזכור, קרים סופחה לרוסיה כחצי שנה לאחר שהנשיא אובאמה נחשף במלוא חולשתו, כאשר נשאר פאסיבי בעקבות חציית הקווים האדומים הבוהקים שהוגדרו על ידי הבית הלבן במישור השימוש בנשק כימי על ידי כוחותיו של בשאר אסד בסוריה.

אותם דברים אמורים גם בהקשר לאיראן שאף היא, כמוה כרוסיה, רואה בביידן יונה צחורה ולא עיט טורף, ושעד כה לא התרשמה במיוחד מהבטחתו החגיגית שטהרן לא תצליח לממש את חלום הפצצה הגרעינית במשמרתו. נהפוך הוא, כל הסימנים המגיעים מן הבירה האמריקנית, מצביעים על כך שביידן, הלהוט להגיע להסכם שיקל עליו, לכאורה, להתכנס במרחב האמריקני ללא רעשי רקע מאזור המפרץ, כבר נטש זה מכבר את יעד ההסדר הכולל עם איראן, שאמור היה לכלול גם את הטיפול בסוגיית הטילים הבליסטיים שלה ובסוגיית חתרנותה הזירתית של איראן. במקום זאת, הוא ערוך ומוכן לשוב למתווה המקורי של הסכם 2015, שיכלול כמובן גם הסרה של הסנקציות שהושתו עליה על ידי הנשיא טראמפ.

מזהים את החולשה

לית מאן דפליג שלהיטות זו לחתום על ההסכם מעוררת דאגה עמוקה בירושלים (ומובן שגם במדינות המפרץ), ומעיבה יותר ויותר על היחסים המיוחדים עם ישראל. לחשש זה ראוי להוסיף גם אי־הסכמות בסוגיית פתיחה מחדש של הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים ובנושא הטעון של המשך הבנייה ביהודה ושומרון, שלא לדבר על יחסו הצונן של הממשל למערכת "הסכמי אברהם", הרשומים בטאבו על שמו של טראמפ, שנוא נפשו של ביידן.

גם בעלי ברית וידידים נוספים דוגמת צרפת - שנפגעה עמוקות מהתנהלותו של הממשל בפרשת ביטול עסקת הצוללות שחתמה פריז עם ממשלת אוסטרליה - מוציאים עצמם מאוכזבים מתפקודו של הממשל, ואילו יריביו של ההגמון האמריקני, ובכללם רוסיה, סין, איראן ואפילו צפון קוריאה (שלאחרונה חידשה את שיגור הטילים הבליסטיים שלה כהפגנת כוח מתריסה), מזהים היטב את החולשה האמריקנית ואינם מהססים לקרוא תיגר על מנהיגותה.

לא נותר אלא לצפות ולראות אם על רקע קריסתן של הציפיות והתקוות המוקדמות, יעריך מחדש היושב במשרד הסגלגל את "הצופן התפעולי" שלו וינסה להתאימו למציאות המרדנית והמתריסה.