אם לפני עשור הייתם נוחתים בדיינר טיפוסי במהלך הקמפיין לנשיאות של 2016, הייתם עדים למחזה שנראה כמעט בלתי נתפס במילון המושגים הישן של וושינגטון. עובד פלדה לבן עם ידיים מחוספסות ונהג משאית היספני ממיאמי יושבים על הבר, לוגמים קפה פילטר (אמריקני דלוח) ומהנהנים בהסכמה נלהבת למשמע הסיסמה Make America Great Again.
דונלד טראמפ ידע לעשות את מה ששום פוליטיקאי רפובליקני מעונב לפניו לא הצליח. לפני עשור, הוא כבש בסערה את לבו של הצווארון הכחול הלבן, אותו מעמד פועלים שנשכח בחגורת החלודה של המערב התיכון, כשהוא מבטיח להחזיר את המפעלים, את הגאווה ואת החלום האמריקני.
שמונה שנים מאוחר יותר, ב-2024, הוא השלים את המהלך של בניית קואליציה רפובליקנית חדשה, כשגרף בבחירות לנשיאות של אותה שנה את קולות ההיספנים במספרים היסטוריים. עבור המפלגה הרפובליקנית זה נראה כמו תור הזהב, עם קואליציה רב-אתנית עממית של אנשי עבודה, מסורת ומשפחה.
אלא שפוליטיקה, כידוע, ובטח בארצות הברית של אמריקה, מתחילה ונגמרת בכיס ובמשאבת הדלק. בעוד שלושה ימים ייגשו האמריקנים לקלפיות לבחירות האמצע, ואותה קואליציה מופלאה מתחילה להתנדנד ברוח הסתיו הקרירה.
כשהכיס מכריע
המציאות נושכת קודם כול את אלו שאולי האמינו יותר מכל אחד אחר. מעמד הפועלים הלבן והמצביעים ההיספנים, אותם אנשים שאינם מתעניינים בפלפולים אידיאולוגיים אלא בחשבון בסופרמרקט, חוטפים ראשונים כשהכלכלה מקרטעת. תוכנית המכסים האגרסיבית של ממשל טראמפ לא בדיוק החזירה את המפעלים, אך בהחלט הקפיצה את המחירים של כמעט כל מוצר על המדף.
וכמובן, המלחמה המתמשכת באיראן, שהחלה בפברואר האחרון, הפכה את התדלוק של הרכב לסיוט יומיומי. האיראנים הבטיחו, וקיימו, שימשכו את טראמפ עד בחירות האמצע. ועכשיו, גם האינפלציה מרימה ראש. כשמחיר הגלון מטפס, הרומנטיקה הפוליטית מתאדה במהירות. והשאלה הגדולה היא האם קהלי הבוחרים הללו, הלטינו-אמריקנים והמצביעים הלבנים ממעמד הצווארון הכחול, ישובו מאדום לכחול.
אם זה יקרה, יש מצב שהתחזיות הקודרות יתגשמו, והרפובליקנים יחטפו מכת מחץ כשגל כחול ישטוף את גבעת הקפיטול.
במציאות הזו, המותג שנקרא טראמפ יכול להתברר כמותג שהפך מנכס אלקטורלי נוצץ לאבן ריחיים מבחינת המועמדים הרפובליקנים. בקמפיינים ברחבי ארצות הברית אפשר לראות כבר עכשיו מועמדים שרק לפני שנתיים נשבעו בשמו וכעת מנסים לבצע פליק-פלאק פוליטי רק כדי להתרחק מהצהרותיו ומהחלטות המדיניות שלו.
הם מקווים שהבוחרים יחבקו אותם אישית ויתעלמו מהאיש בבית הלבן. בחירות האמצע הן משאל עם על תפקודו של הנשיא, וברמת הפופולריות הנוכחית של טראמפ (הכי נמוכה אי פעם, ומתקרבת כמעט לרמות של ניקסון סביב ווטרגייט), יש סיכוי שרק אלו שיצליחו להתרחק מספיק מהבוס ישרדו כזה גל.
המבחן של מישיגן
כדי להבין באמת לאן נושבת הרוח, ובעיקר איך הדרמה הזו נוגעת לנו בירושלים, נרחיק לרגע עד מישיגן. מדינת האגמים הגדולים היא מגרש ניסויים מוצלח בשביל הפוליטיקה האמריקנית. הפעם, המירוץ לסנאט בה קריטי פי כמה.
עבור האגף הפרוגרסיבי-סוציאליסטי במפלגה הדמוקרטית, מישיגן היא מבחן היתכנות אולטימטיבי. אנשי AOC והממדאנים נותנים עבודה כדי להוכיח שהם יכולים לנצח במדינה סגולה.
אם ניתן לסחוף את הבוחרים והבוחרות אפילו במדינת כף מאזניים עם אג'נדה שאיננה ממורכזת, הטיעון שהם אינם יכולים לכבוש את אמריקה כולה מאבד מכוחו. אף אחד לא יוכל להגיד להם שהמועמדים שלהם לנשיאות בעוד שנתיים לא יכולים לנצח. אם הם מצליחים במישיגן, השמיים הם הגבול.
בראש המחנה הזה במישיגן עומד עבדול אל-סייד, רופא כריזמטי ורהוט ממוצא מצרי. עבור ישראל, המירוץ הזה הוא נורת אזהרה. אל-סעיד אינו מסתיר את השקפותיו הביקורתיות כלפינו וכלפי יחסי ישראל-ארה"ב.
במקום התמיכה המסורתית והחמה של הממסד הדמוקרטי הוותיק, הוא מביא איתו שפה ביקורתית, תובענית ופרו-פלסטינית מובהקת. למעשה, הוא טוען שהברית עם ישראל לא רק שאיננה חשובה לאמריקה, אלא בעצם מזיקה לאינטרסים של ארצות הברית.
ולא מדובר בסתם עוד מושב בודד מתוך מאה בסנאט. פוליטיקאי עם פרופיל, ברק וגיל כמו של אל-סעיד מסוגל להפוך את שנת 2026 במהירות מסחררת לשנת 2028. ניצחון יציב אותו בעמדת זינוק להיות מועמד מוביל לנשיאות בעוד שנתיים, או לחלופין, להכתיב חלק ניכר מסדר היום של הפריימריז הדמוקרטיים באותה שנה.
הצבת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקדמת הבמה כנושא דגל בבחירות לנשיאות עלולה לערער את יסודות הברית האסטרטגית שלנו עם ידידתנו הגדולה מעבר לים.
הקולות שיכריעו
והדרמה הזו במישיגן נחתכת בדיוק על תפרים קהילתיים עדינים. המדינה מחזיקה באחד הריכוזים הערביים והמוסלמיים הגדולים בארצות הברית (באזור דירבורן), שמתייצב בהתלהבות מאחורי מועמד שהוא בשר מבשרם, לצד קהילה יהודית חמה, מאורגנת ומודאגת במיוחד במחוז אוקלנד בפרברים הצפוניים של דטרויט. ההצבעה שם תהיה קרב על כל פתק.
וזהו אולי הלקח המרתק, המפחיד והמשעשע ביותר מהשיטה האמריקנית: בדמוקרטיה האדירה הזו, שמונה למעלה מ-330 מיליון תושבים, גורל הקונגרס, יציבות הממשל והאינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר של מדינת ישראל מוכרעים לעיתים על ידי כמה עשרות אלפי מצביעים בודדים במחוז נידח במערב התיכון.
המצביעים האלה יכולים להיות פועלים לבנים, לטינו-אמריקנים, יהודים או מוסלמים. כשהם יצעדו לקלפי במגפי עבודה או במעילי גשם, הם יחליטו לא רק מי יקבל מושב בגבעת הקפיטול, אלא גם לאן פניה של המעצמה החזקה בעולם, ושלנו איתה.
פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות וביה"ס למדע המדינה, ממשל ויחב"ל, אוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו