לא רק אצלנו: הבחירות שיקבעו את העתיד של ישראל
ב־3 בנובמבר יצביעו האמריקנים על כל 435 המושבים בבית הנבחרים ועל 35 מושבים בסנאט • המפלגה הדמוקרטית מציגה עמדות מגוונות כלפי ישראל, כולל קריאות להגבלת סיוע צבאי וללחץ מדיני על הממשלה • במקביל, גם בקרב הרפובליקנים נשמעות עמדות בדלניות וביקורת על היקף המעורבות האמריקנית בעולם

בעוד חודש, ב-3 בנובמבר, יתקיימו בכל רחבי ארצות הברית "בחירות האמצע". בבחירות אלה יעמדו לבחירה כל 435 חברי בית הנבחרים וכשליש מחברי הסנאט (35 הפעם).
למרות שבאופן מסורתי מדובר באירוע המעוגן בעיקרו בהוויה הפנים-אמריקנית, המתמקד בסוגיות דוגמת יוקר המחייה, רמת החיים הנשאפת, טיבה של המנהיגות (הן במרחב האזורי והמדינתי והן במרחב הלאומי), הביטחון האישי ואיכות הסביבה, הפעם הוא כולל בחובו נדבך, החורג בחשיבותו ומשמעויותיו הפוטנציאליות מהפרמטרים המושרשים הללו.
באופן ספציפי, מדובר בשאלה מה עתידה להיות עמדתו של הקונגרס החדש (שייכנס לתפקידו ב-3 בינואר 2027) כלפי ישראל וכלפי תבנית "היחסים המיוחדים" הן במישור הערכי והרעיוני והן במישור הקשרים האסטרטגיים עמה.
המהפך של הדמוקרטים
במיוחד אמורים הדברים לגבי המפלגה הדמוקרטית, שבעשורים האחרונים הפכה בהדרגה מתומכת נלהבת במפעל הציוני למבקרת חריפה של ההתנהלות הישראלית בגזרת יהודה ושומרון (וגם בחזית המלחמה בעזה). וכך, עם שבירתו והתרסקותו של בסיס התמיכה הדו- מפלגתי הרחב בישראל, קשרה ממשלת ישראל את גורלה יותר ויותר עם המחנה הרפובליקני, שהפגין בתקופה זו אהדה רבה יותר כלפיה.
זאת, מבלי שניסתה לבנות גשרים וערוצים חדשים של הידברות ושיתוף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית (שמנהיגיה, ובראשם הנשיא לינדון ג’ונסון, היו אלה שהניחו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 את התשתית לכינונה של שותפות אסטרטגית מרחיקת לכת בין וושינגטון לירושלים).
וכך, על רקע מצב זה של התרחקות הדדית בין התנועה הדמוקרטית לבין המנהיגות הישראלית, שלא הסתירה את תמיכתה במועמדים רפובליקנים לנשיאות (דוגמת מיט רומני ב-2012 או דונלד טראמפ ב-2016, 2020 ו-2024), ושעלתה על נתיב רווי מחלוקת ועימותים (אם כי לא תמיד באשמתה) עם הנשיאים הדמוקרטים ברק אובמה וג’ו ביידן, הגיעה הישורת האחרונה במאבק על השליטה בשני בתי הקונגרס.
למרות שבליבת ההתמודדות עומדת סוגיית יוקר המחייה לנוכח ההתייקרות במחירי הדלק כתולדה של מאבק השליטה המתמשך על מצר הורמוז והפגיעה בתשתיות האנרגיה של ספקיות נפט מרכזיות במפרץ על-ידי איראן ושלוחיה הזירתיים, המשמעות הגלומה בתוצאותיה האפשריות של התמודדות זו עבור ישראל הנה מרחיקת לכת. באופן ספציפי, בשלב מאוחר זה של המרוץ, ההיתכנות של מהפך דמוקרטי בשני בתי הקונגרס (הנשלטים כיום על-ידי המפלגה הרפובליקנית) מצטיירת כסבירה למדי.
הבעיה עבור ישראל
במיוחד אמורים הדברים לגבי בית הנבחרים, שסקרי דעת הקהל חוזים בסבירות של 72% שיעבור לידיים דמוקרטיות. המאבק על השליטה בסנאט אמנם צמוד יותר, אבל גם בו נמצאת המפלגה הדמוקרטית (הזקוקה לתוספת של 4 מושבים בלבד כדי להפוך לסיעת הרוב) בעמדת זינוק מבטיחה כדי להשלים את המהפך.
בדיוק בנקודה זו מצוי שורש הבעייה עבור ישראל. שכן, שניים מקרב המתמודדים הדמוקרטים על מושבים אלה במדינות ההכרעה, הנהנים כעת מיתרון בסקרים על פני יריביהם הרפובליקנים, מזוהים עם האגף הפרוגרסיבי העמוק והרדיקלי, שגישתו לישראל מאופיינת בעוינות קיצונית. הבולט מביניהם הוא המועמד הדמוקרטי לסנאט ממדינת מישיגן, עבדול אל-סייד, המאשים את ישראל בביצוע ג’נוסייד בעזה, וקורא להפסקה מוחלטת של הסיוע הצבאי לישראל.
גם המועמד הדמוקרטי לסנאט במדינת מיין, טרוי ג’קסון, מבטא עמדות דומות (שאליהן התווספה לאחרונה גם נימה אנטישמית).
נכון הוא הדבר שאל- סייד וג’קסון אינם משקפים את עמדותיהם של מרבית הנציגים הדמוקרטים בשני הבתים, המכהנים בקונגרס הנוכחי וצפויים לאייש גם את רוב המושבים בקונגרס ה-120, שייבחר ב-3 בנובמבר. עם זאת, הימים שבהם מבקרי ישראל הבולטים בסנאט (דוגמת ויליאם פולברייט או ג’ורג’ מקגוורן) היו מיעוט מבוטל בקרבו על רקע התמיכה האיתנה והאהדה הגורפת למפעל הציוני מצד הרוב המכריע של הסיעה הדמוקרטית, נמוגו זה מכבר לתהום הנשייה.
היום, לעומת זאת, לצד הבעת תמיכה בסיסית בישראל ובהמשך השותפות עמה, רוב חברי הסיעה הדמוקרטית הנוכחית בסנאט אינם מהססים לבקר (לעיתים בחריפות) את מדיניות הממשלה והתנהלותה בעזה, יהודה ושומרון, תומכים בהגבלת מכירות נשק לישראל ובהפעלת מנופי לחץ עליה במטרה לנתבה אל מסלול מדיני, שתכליתו הסדר במישור הפלסטיני.
הסיעה שתמכה בסנאט
ואולם עד כה לא הצליחה סיעת המיעוט הדמוקרטית בסנאט (ובבית הנבחרים) לתרגם עמדות אלה למהלכי חקיקה נגזרים. כך, למשל, רק בשבוע שעבר תמכה כמעט כל הסיעה הדמוקרטית בסנאט (למעט ג'ון פטרמן) בהצעה לחייב את מחלקת המדינה להעביר לקונגרס דו"ח על מצב זכויות האדם ביהודה ושומרון (ההצעה נדחתה על-ידי הרוב הרפובליקני), ואילו באפריל השנה תמכו 38 סנאטורים דמוקרטיים (מתוך 47) בהשעיית מכירתן של מערכות נשק מסויימות לישראל, אך הרוב הרפובליקני בלם מהלך זה.
תמונה זו עתידה להשתנות אם אכן תהפוך המפלגה הדמוקרטית למפלגת הרוב, וכך תזכה למרחב תמרון נרחב כדי לקדם יוזמות אלה אל מול סיעת מיעוט רפובליקנית ונשיא מוחלש, שייאלץ להשתמש בזכות הווטו שלו כדי לסכל צעדים מסוג זה (זאת, בהנחה שלא יקום גוש חוסם שיבטל את הווטו הנשיאותי).
יש לזכור שגם בקרב התנועה הרפובליקנית קיים פלג ניאו- בדלני עוצמתי, שעמדתו כלפי ישראל ביקורתית במהותה. נציגיו על גבעת הקפיטול משקפים באופן מזוקק גישה זו ותובעים לצמצם באופן דרסטי את היקף מעורבותה ומחויבויותיה של ארה"ב מעבר לים, ובכלל זה לצמצם גם את היקף הסיוע הביטחוני שהיא מעניקה לישראל (או אפילו להקפיאו כליל). גם הממשל עצמו, שהוכיח שוב ושוב את היותו ידיד נאמן וקרוב לישראל, בוחן עתה צעדי ענישה כלפי האחראים לגל האלימות הגואה ביהודה ושומרון.
ניתן רק לקוות שתרחיש צפוי זה, לצד הנתונים המצביעים על צניחה דרמטית בשיעור התמיכה הציבורית של דעת הקהל האמריקנית בישראל בשנים האחרונות (במיוחד בקרב הדור הצעיר בקרב התנועה הדמוקרטית) ,יעמוד לנגד עיניהם של קברניטי המדינה לאחר בחירות ה-27 באוקטובר לכנסת. זאת, במיוחד אם הממשלה הבאה תהיה אף היא ממשלת ימין מובהקת ברוח קודמתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו