המגזין היוקרתי בארה"ב: אם היו מדברים יידיש - "הזוועות" בעזה היו נמנעות

גם הפסיקים של העברית מצאו את עצמם על ספסל הנאשמים: ביקורת ספרים במגזין "ניו יורקר" ציטטה טענה הקושרת את הפיסוק העברי ל"מערכת קולוניאלית אכזרית" ולמלחמה בעזה. הדברים עוררו תגובות חריפות ברשת, שתקפו את הכנסת היהודים וישראל לדיון בתולדות סימני הכתיבה.

המאמר, "כוחו המוזר של הפיסוק", פורסם מוקדם יותר השבוע בגרסת הפרינט של המגזין. הוא נכתב בידי לואי מננד, מבקר וסופר זוכה פרס פוליצר. הוא סוקר שני ספרים העוסקים בשפה ובכתיבה, ובהם ספרה של פלורנס הזרט, On the Mark, על האופן שבו הפיסוק שינה את העולם. הביקורת מתחילה בפסיקים ובמקפים של ג'יין אוסטן ומסתיימת בשאלות על בינה מלאכותית ועתיד הקריאה. באמצע נכנסת לפתע ישראל.

"סימני הפיסוק בעברית הם שרידים של מערכת קולוניאלית אכזרית שרחוקה מלהסתיים", מצטט מננד את הזרט. לפי הצגת הטיעון בביקורת, הוספת הפיסוק הפכה את העברית לשפה מדוברת וסללה את הדרך "לתחושת אחדות מלאכותית בקרב יהודים מכל רחבי העולם", תוך עידודם לעבור "לארץ שכבר היו בה אנשים", בהתייחס לפלסטינים. הזרט מתארת את תושביה כ"עם שנאלץ לסבול ולשאת בנטל האנטישמיות האירופית במשך דורות". מננד עצמו מציג את הקישור לעזה כדוגמה לטיעון שהרחיק לכת: "נראה (הסיבה אינה ברורה לגמרי) שאם יידיש הייתה השפה הרשמית של ישראל, זוועות היו יכולות להימנע".

אלחנן פופקו, רב, מחנך, סופר אמריקני ונשיא הרשת היהודית האמריקנית-ישראלית (EITAN), הגיב ביום שישי ברשת X: "האם מישהו יכול בבקשה לעזור לי להבין במה זה שונה מסוג השנאה האובססיבית ששלטה בגרמניה בשנות ה-30?", כתב. "אני לא רואה שום הבדל כלל".

דניאל שוגרמן, סגן עורך העיתון הבריטי "ג׳ואיש ניוז", הגיב בלעג. הוא ציין שמחברת הספר היא אקדמאית בבריטניה ו"הוגת דור חדש של ה-BBC", והוסיף: "נראה שלדור החדש יש אותן מחשבות כמו לדורות הקודמים בכל הנוגע לקשקוש פסאודו-מדעי שמשרבב פנימה יהודים".

לעמדותיה הקיצוניות של הזרט יש גם ביטוי בפוסט שפרסמה ב-7 באוקטובר. "סולידריות עם עזה ופלסטין", כתבה. לאחר מכן הציגה בחירה בין "למות לאט מהשפלה יומיומית ומדיכוי ששולל את האנושיות" לבין, תוך ציטוט מ"המלט", "לאחוז בנשק מול ים של צרות, ובהתנגדות לשים להן קץ". היא ביקשה גם לתרום לארגון Islamic Relief לסיוע לעזה, זאת תוך היעדר מוחלט של אזכור הטבח.

אלא שההיסטוריה של הפיסוק העברי המודרני מציעה הסבר פשוט בהרבה. לפי האקדמיה ללשון העברית, הסימנים שבהם משתמשת העברית המודרנית הם אותם סימנים המצויים בשפות אירופיות. בתחילה השתנו כללי השימוש מסופר לסופר: חלקם הושפעו מהגרמנית ומהרוסית, ואחרים מהאנגלית ומהצרפתית. מדובר באימוץ מוסכמות כתיבה שנועדו להקל על הקריאה, ולא במערכת ייחודית שהומצאה בארץ ישראל.

ועד הלשון אימץ כללי פיסוק בראשית שנות ה-40, כשהעברית כבר הייתה שפה מדוברת. הכללים נשענו בעיקר על מסורות מרכז אירופה ומזרחה. כללים חדשים שאושרו ב-1992 ופורסמו ב-1993 קירבו את הפיסוק העברי לנוהג האנגלי וצמצמו את השימוש בפסיקים.