עיקר הדרמה האידיאולוגית שמתרחשת כיום בפוליטיקה האמריקנית לא מתרחשת בין הימין לשמאל. מרכז הכובד של ההתנגשות האידיאולוגית הועתק לשני מרחבים שונים: בין הימין החדש לימין הישן, ובמקביל בין השמאל החדש לשמאל הישן.
השמאל הישן ביקש לתקן את ארה"ב; השמאל החדש רוצה לפרק אותה מן היסוד. הימין הישן ביקש לשמר את הסטטוס־קוו; הימין החדש מנסה להפוך אותו. שתי התנועות האידיאולוגיות מתפשטות במהירות, ולשתיהן מכנה משותף אחד: עוינות עמוקה לישראל.
השמאל של ממדאני מסתכל על ישראל ורואה בה את כל מה שהוא שונא בארה"ב, שנולדה בחטא, כך הוא סבור, כאשר מתיישבים לבנים הגיעו מאירופה, חיסלו את האוכלוסייה הילידית והשתלטו על אדמתה.
וכשהשמאל החדש מתבונן בישראל, הוא בטוח שהוא רואה שכפול של החטא הקדמון של ארה"ב. מה שהאמריקנים עשו בעבר, הישראלים עושים בהווה: אוכלוסייה אירופית לבנה עוקרת את התושבים הילידים ומשתלטת על אדמתם.
הקונספירציות המטרידות
החטא של ארה"ב עצמה אינו בר־תיקון. המציאות האמריקנית בלתי הפיכה; הרי לא ניתן למסור את אדמת ארה"ב בחזרה לאינדיאנים. לעומת זאת, את הפרויקט הקולוניאליסטי הישראלי, כך הם סבורים, אפשר עדיין לבטל. במילים אחרות, התנועה נגד ישראל היא מהלך של טיהור עצמי.
בדומה לשמאל החדש, גם הימין החדש מתעב את הסטטוס־קוו אבל מן הכיוון ההפוך. אם השמאל רואה בזרם המרכזי של האמריקנים קבוצה של מדכאים, הימין החדש רואה בהם קבוצה של מדוכאים. הם נשלטים בידי אליטה בלתי נראית: אליטה של גלובליסטים שאינם רוצים בטובתם של העובדים האמריקנים. ואת מי האליטה הזאת משרתת? את מדינת היהודים.
בשנה האחרונה פרצה לעולם תיאוריית קונספירציה מטרידה: ג'פרי אפשטיין ניהל רשת ניצול מיני מחרידה ורבת עוצמה, שבמסגרתה אירח את אצולת הכוח האמריקנית. על פי הקונספירציה, הוא החזיק חומרי סחיטה על האליטה התקשורתית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב. ומי הפעיל אותו? המוסד הישראלי.
הפרוטוקולים של זקני ציון קמו לתחייה בגרסה מעודכנת. טאקר קרלסון תמצת הכל למשפט אחד: ארה"ב היא פרוקסי של ישראל.
השמאל החדש סבור שישראל מסמלת את כל מה שרע באמריקה. הימין החדש פחות סמלי: הוא סבור שישראל עומדת בפועל מאחורי כל מה שרע באמריקה.
והנה החדשות הרעות: שתי התנועות האידיאולוגיות הללו נמצאות בעלייה אקספוננציאלית. השמאל הרדיקלי סוחף את המפלגה הדמוקרטית, ותיאוריות הקונספירציה של הימין מגיעות עד סגן הנשיא ואנס.
אם המומנטום יימשך וההשתלטות של השמאל החדש תושלם, המפלגה הדמוקרטית המחודשת לא רק תפסיק לתמוך בישראל - היא תהיה עוינת לישראל. כך גם בצד השני - מפלגה רפובליקנית שתעוצב חלילה ברוח של טאקר קרלסון לא רק תפסיק את הסיוע לישראל, היא תנקוט צעדים יזומים כדי לפגוע בה ולהחליש אותה. אם תרחישים אלו יתממשו, ההשלכות יהיו הרות אסון.
המגמות הללו לא מרעישות את ישראל. המודעות הנמוכה של ישראלים לדרמה האידיאולוגית שמתרחשת כעת בארה"ב משקפת חוסר הפנמה של הסכנה ושל השלכותיה.
אנחנו מסתגרים בתוך הדרמה הפנימית המקומית, ולא קשובים לאירוע הטקטוני שמתרחש במעצמה העולמית. בארה"ב, לעומת זאת, המצב הפוך - שם פיתחו אובססיה לגבי ישראל.
פוליטיקאים, כך אומרת הקלישאה הרווחת, צריכים לדבר עם בוחריהם על הצרכים ועל הכאבים המקומיים שלהם, על איכות בתי הספר ועל מצב התעסוקה. אבל קלייר ואלדז, שרצה לקונגרס במחוז השביעי של ניו יורק, פעלה אחרת. היא עברה עם פעיליה מדלת לדלת וחילקה פלאיירים שעליהם נכתב "Free Palestine".
מועמדת אחרת, דריאליזה שבלייה, שרצה במחוז ה־13 של ניו יורק, העמידה במרכז מסריה את ההפצצות של ישראל בעזה. האובססיה ביחס לישראל הגיעה גם למישיגן, שבה עבדול א־סייד העמיד את הלובי הפרו־ישראלי במרכז הקמפיין שלו לסנאט. מוזר שמועמדים משתמשים בנושא יחסי חוץ כדי לגייס קולות במרוצים מקומיים. מוזר עוד יותר שזה הצליח. הם ניצחו את יריביהם בפריימריז.
יש בעולם מעין חוק טבע סוציולוגי: החלש חושב על החזק יותר משהחזק חושב על החלש. מנהל ממוצע חושב על אחד מעובדיו הרבה פחות משהעובד חושב על הבוס שלו. זאת גם הסיבה שמיעוט מכיר את הרוב טוב יותר משהרוב מכיר את המיעוט.
ערביי ישראל, למשל, מדברים עברית; הרוב היהודי אינו מדבר ערבית. זו דרכו של עולם. אבל כשמגיעים ליחסים שבין ישראל הקטנה למעצמה האמריקנית, החוק הזה נשבר. ארה"ב באובססיה ביחס לישראל, אבל ישראל בקונספציה ביחס למה שקורה בארה"ב.
הזדמנות פז
אנחנו בקונספציה מסוג חדש. ערב מלחמת יום הכיפורים וערב 7 באוקטובר הקונספציה היתה שהאויב שלנו אינו עומד לתקוף אותנו. הקונספציה החדשה היא שהידיד שלנו אינו עומד להתהפך עלינו.
אנטישמיות היא וירוס תודעתי, והגלים של המגפה מופיעים בהיסטוריה באופן מחזורי. אנטישמיות מתפרצת, מתגברת, משתוללת, מותירה הרס ואז נרגעת, דועכת, וחוזר חלילה. ב־75 השנים הראשונות של מדינת ישראל המגפה היתה פעילה מאוד ברחבי המזרח התיכון, אבל היא נדחקה לשוליים של הציוויליזציה המערבית.
מכיוון שהרוב המוחלט של העם היהודי חי בעשרות השנים האחרונות במערב, הם היו מחוץ לטווח ההשפעה של אנטישמיות גלויה ופעילה. לאורך השנים הטובות והנוחות הללו יהודים רבים החלו להכחיש את האופי המעגלי של ההיסטוריה, ולהאמין שגלי אנטישמיות הם חלק מהעבר אבל לא חלק מהעתיד. הזרם המרכזי של התנועה הציונית, לעומת זאת, מעולם לא הכחיש את האופי הטרגי של ההיסטוריה היהודית. מדינת ישראל נוצרה, בין השאר, עבור הרגע שבו יופיע גל חדש.
והנה זה קורה - האנטישמיות חוזרת, והרגע הזה בהיסטוריה אמור להיות הרגע של ישראל, הרגע שעבורו היא נוצרה. אבל ישראל מחמיצה אותו.
המודעות הנמוכה של הישראלים לתפנית האידיאולוגית הגדולה לא נובעת מאדישות. להפך: השיח הישראלי מלא בלהט. הבעיה היא שמאה אחוז מהקשב הפוליטי שלנו נעולים בתוך המריבה הישראלית. התודעה שלנו נהייתה מקומית וצרה ברגע הלא נכון.
כוחות פסיכולוגיים ודיגיטליים אדירים דוחפים את הקשב של האמריקנים אל עבר היהודים, וכוחות אדירים לא פחות דוחפים את הקשב של הישראלים אל תוך עצמם. השילוב בין הכוחות האלה עלול להוביל לטרגדיה.
במיתוסים היווניים הגיבורים נשלטים בידי כוחות קמאיים. סרטו של כריסטופר נולאן החזיר לחיינו את סיפורו של אודיסאוס, שנאבק בקללה של האלים. הם גזרו עליו שלא יצליח לשוב לביתו עם כל לוחמיו; הוא ניסה להשתחרר מהגזירה וכשל כישלון חרוץ. העתיד והגורל, לימדו היוונים, נכתבים בידי כוחות גדולים מאיתנו שאינם בשליטתנו.
בין משבר להזדמנות
המסורת היהודית, לעומת זאת, מטפחת את האמונה שהכל פתוח. אמנם אנו עומדים מול כוחות היסטוריים אדירי ממדים, אבל הכוחות האלה אינם מקפלים בתוכם תוצאות ידועות מראש. כוחות שמבשרים על משבר מחביאים בתוכם גם הזדמנות.
אחת הסיבות לגדולתה ולשגשוגה של ארה"ב קשורה להגירת מוחות וכישרונות יהודיים לאמריקה מפני האנטישמיות האירופית. המאה ה־20 היא "המאה האמריקנית", וקשה לדמיין את עלייתה של ארה"ב לגדולה בלי המדענים, היזמים והיוצרים היהודים שמצאו בה מקלט. האנטישמיות שמתפרצת כיום באמריקה צוברת מומנטום, ובנקודת הרתיחה שלה היא עשויה להביא להגירה מאסיבית של יהודי ארה"ב לישראל.
הכל אכן פתוח: האנטישמיות שמאיימת על ישראל יכולה גם להביא לזינוק דרמטי בעוצמתה.
כדי לתמרן בין המשבר להזדמנות אנחנו צריכים לשאול סדרה של שאלות: כיצד ישראל מחזקת את קשריה עם בעלי הברית שנותרו לה במערב? כיצד ישראל מטפחת מערכת בריתות חלופיות? כיצד היא מגבירה את הנכסיות שלה, בשרשרת האספקה של טכנולוגיות מתקדמות?
מעל הכל, היענות לרגע הזה בהיסטוריה תיבחן ביכולת להרגיע את המריבה הפנימית ולעצב את ישראל כמדינה ידידותית ליהודי העולם, שיוכלו לראות בה בית. בינתיים ישראל, שנוצרה עבור הרגע הזה בהיסטוריה, לא רואה אותו. אבל אנחנו לא בטרגדיה יוונית - אפשר עדיין להתעורר מהקונספציה.
לפי הרמב"ם, התקיעה בשופר בראש השנה אינה מפעילה כוח מאגי ואינה מחוללת שינויים בעולמות מטאפיזיים ונסתרים, אבל היא בכל זאת משנה את המציאות. למה? מפני שהיא מעוררת את האדם ששומע אותה. אגדה יהודית מספרת על עיירה שבה אחד הבתים עלה באש באמצע הלילה.
אנשי העיירה התקבצו סביב הבית, מודאגים מראובן, בעל הבית שנותר בפנים ישן במיטתו. כשניסו לטכס עצה, הציע הרב לכולם לצעוק חזק וביחד: "געוואלד". מישהו שאל את הרב: "מה זה יעזור לצעוק געוואלד?". השיב הרב: "אם נצעק חזק, ראובן ישמע את הצעקות ויתעורר. ובן אדם ער כבר יודע להתמודד עם המצב".
עורו ישנים משנתכם.