לקראת החגים - בארה"ב מתרגלים פיגועים בבתי הכנסת: "שואלים מתי, לא האם"

כשבועיים לפני ראש השנה, הנתונים הפדרליים ממחישים את האיום שמלווה את ההיערכות בבתי הכנסת ברחבי ארה"ב. לפי נתוני ה-FBI לשנת 2025 שפורסמו החודש, נרשמו 1,528 תקריות של פשעי שנאה אנטי-יהודיים - כמעט שני שלישים מכלל פשעי השנאה על רקע דתי במדינה.

אמנם מדובר בירידה לעומת 1,938 תקריות ב-2024, אך זו עדיין השנה השלישית בחומרתה שתועדה. היהודים, המהווים כשני אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב, נותרו הקבוצה הדתית המותקפת ביותר.

כדי להבין כיצד הנתונים הארציים מתורגמים למציאות בשטח, "היום" שוחח עם הָרַבָּה איב פוזן, העומדת בראש קהילת נווה שלום בפורטלנד, אורגון. בקהילה הקונסרבטיבית השוויונית, השנייה בגודלה ובוותק באורגון ומונה כ-850 משפחות, הנתונים הללו מתורגמים לעמדות שמירה, תרגילים, מצלמות ותקציבים הולכים וגדלים.

"בכל שנה אנחנו בוחנים את המצב העולמי של הביטחון היהודי ומקבלים החלטות בהתאם", סיפרה ל"היום" הָרַבָּה איב פוזן, המנהיגה הדתית הבכירה של הקהילה. "השנה התמקדנו במיוחד בכך שיהיו לנו מערכות שיגנו על הקהילה בדרכים שלא היו לנו בעבר. זו גישה שכבתית מסוג אחר".

לדבריה, השינוי אינו מסתכם בהצבת שומרים נוספים. "אנחנו חושבים באופן אסטרטגי היכן להציב את המאבטחים, אבל גם היכן נמצאות ערכות העזרה הראשונה, מה נצטרך בתרחישים שונים ואיך נוכל גם לנעול דלתות וגם לאפשר לאנשים לצאת. בעבר התמקדנו בעיקר בשאלה איך מונעים מאנשים להיכנס ואיך מגינים על המעטפת. עכשיו אנחנו מבינים שצריך לשאול גם איך מגיבים אם משהו קורה כשכולנו כבר בתוך הבניין".

לא "האם" - אלא "מתי"

השנה, היא מספרת, אנשי הדת והנהגת בית הכנסת אף תרגלו בעצמם תרחישי חירום. "בניגוד לשנים קודמות, עמדנו ממש בתוך חללי התפילה, הצגנו תרחיש ושאלנו מה נעשה אם זה יקרה כאן. אצל רבים מאיתנו שנמצאים בבית הכנסת יום-יום, צורת החשיבה כבר אינה 'האם יקרה משהו', אלא 'מתי'. הדרך להתמודד היא להיות מוכנים ככל האפשר".

לצד זאת, נווה שלום מקיימת קשר ישיר עם משטרת פורטלנד. "למשטרה יש את מספרי הטלפון הניידים של הנהגת הקהילה ולנו יש את שלהם", אמרה פוזן. "הם יודעים מתי אנחנו מצפים ליותר אנשים ומתי רמת הסיכון עולה, ואז אנחנו מצפים לתוספת סיורים. לעיתים שוטרים פשוט מגיעים לבדוק שהכול בסדר ולהכיר את שגרת הפעילות שלנו".

פוזן מודה כי האבטחה משנה גם את חוויית הכניסה לבית הכנסת. "זו שאלת מיליון הדולר. מצד אחד, אנחנו רוצים שכולם ירגישו בטוחים בתוך הבניין, אבל לכך עלול להיות מחיר בתחושת קבלת הפנים. איש אינו רוצה להגיע למקום תפילה, לעבור בדיקת תיקים ושכבות אבטחה ולראות אנשים חמושים בכניסה. מצד שני, אנשים גם לא יבואו אם לא ירגישו שאפשר להגן עליהם". כדי לרכך זאת, היא הסבירה, אנשי צוות וחברי הנהלה עומדים לצד המאבטחים בשערים, "כך שתמיד מחכים לאנשים פנים מחייכות וקבלת פנים חמה".

גם המחיר הכלכלי כבד. כבר בשנה שעברה דיווחה הפדרציה היהודית של פורטלנד כי הקהילה המקומית מוציאה מכספה כ-1.3 מיליון דולר בשנה על אבטחה, מעבר לסיוע הפדרלי. לדברי פוזן, "הנתון הזה עדיין נכון, ואם כבר - הוא עלה".

בית הכנסת שלה לבדו מוציא כ-200 אלף דולר בשנה. "הסכום גדל בכל שנה מאז הירי בבית הכנסת עץ החיים ב-2018", אמרה. "זה כסף שבא על חשבון תוכניות אחרות, חינוך או דרכים נוספות לטפל בקהילה. אנחנו חייבים להפריש לפחות 200 אלף דולר רק לאבטחה".

הקהילה גובה כיום מכל משפחה דמי ביטחון ייעודיים, שאינם מכסים את מלוא העלות. מענקים פדרליים מסייעים בהתקנת תאורה, מצלמות, מערכות אזעקה, כניסות מאובטחות ואמצעי תקשורת פנימיים - אך לדברי פוזן, "אף דולר מהכסף הזה לא מיועד לכוח אדם".

ההשפעה כבר אינה רק תקציבית. "יש אנשים שמגיעים במשך השנה, אבל לא בחגים, משום שהם מרגישים שבית הכנסת הופך אז למטרה גדולה מדי", סיפרה. "יש משפחות שמגיעות בלי הילדים. פעם בית הכנסת היה מקום שבו ילדים יכלו להסתובב גם בלי שהוריהם יהיו לידם בכל רגע. משפחות רבות כבר לא מרגישות שזה אותו מרחב בטוח". לדבריה, יש גם חברי קהילה שהפסיקו לענוד מגן דוד, או מסירים אותו לפני כניסה למקומות מסוימים מחשש לעימות.

"משבר של טרור פנימי"

המקרה בפורטלנד משקף, לדברי אריק פינגרהט, נשיא ומנכ"ל הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA), מציאות ארצית. "זו בהחלט רמת הסיכון הגבוהה ביותר שראינו, בוודאי בשנים האחרונות", אמר. הוא הדגיש כי לא ידוע על איום נקודתי ומתוכנן לקראת החגים, אך "רמת האיום הכללית גבוהה מאוד, ולכן כולם צריכים להיות בכוננות גבוהה".

הנתון הרשמי האחרון של הפדרציות העמיד את הוצאות האבטחה של יהדות ארה"ב על יותר מ-765 מיליון דולר בשנה. ניתוח מעודכן עדיין נמצא בשלבי סיום, אך לפי פינגרהט הסכום עשוי לעלות על מיליארד דולר בשנה.

"המספר המדויק אינו הנקודה", אמר. "אין עוד קבוצה דתית או אתנית באמריקה שנדרשת לאבטחה מהסוג הזה רק כדי להתכנס, לקיים את אמונתה ולחיות כקהילה. היום אנחנו לא יכולים לשקול אפילו התכנסות קטנה או גדולה בלי אבטחה. המשמעות היא שהמדינה סובלת ממשבר של טרור פנימי המכוון כלפי הקהילה היהודית. זו אינה יכולה להיות האחריות הבלעדית של הקהילה היהודית להגן על עצמה".

פינגרהט קורא לקונגרס להעמיד מיליארד דולר בשנה לתוכנית הפדרלית לאבטחת מוסדות ללא כוונת רווח, ולהרחיב את השימוש בכספים גם למימון מאבטחים - המרכיב היקר ביותר.

עם זאת, הוא דוחה את החשש שאבטחה גלויה בהכרח הופכת בתי כנסת למבצרים: "כשאנשים רואים שהקהילה מתייחסת ברצינות לביטחון הפיזי, הם מרגישים בטוחים יותר להגיע. וככל שהמאבטחים מכירים את המשפחות, את הילדים ואת שגרת הקהילה, האבטחה נעשית פחות פולשנית ויותר מסבירת פנים".

ולישראלים, המורגלים כבר שנים במאבטחים בכניסה לבתי כנסת, קניונים ומוסדות ציבור, יש לו מסר כנה: "למרבה הצער, המציאות הזאת הגיעה עכשיו גם לצפון אמריקה. במשך שנים הקהילה היהודית כאן נהנתה מהזכות להרגיש בטוחה ולא להיות מושפעת באותה דרך. היום זה כבר אינו המצב".