הצלחתי לשריין משבצת זמן מצומצמת במיוחד בלוח הזמנים הצפוף של אחת מפעילות ההסברה הבולטות ביותר ברשתות החברתיות, מונטנה טאקר. הכוכבת היהודייה-אמריקנית, שביקרה בישראל כבר לא פחות מתשע פעמים מאז פרוץ המלחמה, עשתה הפעם את כל הדרך מפלורידה כדי לקחת חלק באחד האירועים הגדולים של הקהילה היהודית בארץ - כבוד שנמנע ממנה בשנה שעברה לאחר פרוץ מבצע "עם כלביא" - השתתפות בטקס הפתיחה של משחקי המכביה 2026.
עם נתון מדהים של 14 מיליון עוקבים בכל הפלטפורמות, טאקר, שהיא גם זמרת ורקדנית, החלה את דרכה המקצועית ברשתות החברתיות באמצעות סרטוני ריקוד שמשכו קהל רחב, לצד שיתופי פעולה עם רקדנים ויוצרים מוכרים אחרים ברשת.
תפסתי אותה לשיחה שעות ספורות לפני שעלתה לבמה עם שירה החדש, "We're Not Strangers", שאותו חשפה לראשונה בטקס הפתיחה של המשחקים. "הופעתי בעבר בכל העולם, אבל להופיע בפעם הראשונה כאן בישראל, במכביה... אני כל כך נרגשת", סיפרה לי טאקר בשמחה.
ואכן, במהלך שלוש השנים האחרונות, הקשר של טאקר לישראל רק הלך והתעצם. למרות ההצלחה הכבירה שלה מעבר לים, בעקבות טבח חמאס ב-7 באוקטובר, החלה טאקר לייצר תוכן המיועד להילחם בתעמולה האנטי-ישראלית ולהפריך את השקרים המופצים ברשת. כך, לצד סרטוני הריקוד והשירה שלה, התוכן שלה קיבל ממד נוסף בתקופה שבה עמדה פרו-ישראלית הייתה רחוקה מלהיות פופולרית.
"זו החובה והאחריות שלי"
"סבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה, והם תמיד הטמיעו בי את החשיבות של ישראל", הסבירה. "הם מאמינים שהשואה לא הייתה קורית לעולם אילו ישראל הייתה קיימת אז. אני מרגישה שזו החובה והאחריות שלי לעשות את מה שאני עושה. מעולם לא חשבתי פעמיים אם אני צריכה לעשות זאת.
"אני מרגישה שפעלתי בחוכמה, ואני כל כך מבורכת שיש לי את קהל העוקבים הזה של 14 מיליון איש ברחבי הפלטפורמות, בזכות העיסוק במה שאני אוהבת, כדי להצליח כעת להפיץ את האמת ולהגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם שאולי מעולם לא פגשו יהודי לפני כן, או שבוודאות מעולם לא היו בישראל, או כאלה ששומעים את השקרים והתעמולה על ישראל ועל יהודים", אמרה, והרחיבה על מאמציה להתמודד עם התפיסות המוטעות לגבי הישראלים.
"אני מנסה לשתף את זה כמה שאני יכולה ברשתות החברתיות שלי, אבל הישראלים הם האנשים הכי יפים, מדהימים ושוחרי שלום שיש", אמרה. "אנשים חושבים שישראל היא רק יהודים לבנים שחיים כאן - אבל בישראל יש מגוון כזה של גזעים, קבוצות אתניות ואנשים שמגיעים מכל העולם וחיים כאן".
לדבריה, גם המפגש היומיומי עם ישראלים חיזק אצלה את התחושה הזו. "אני מדברת עם זרים כל הזמן כאן בישראל. כולם רק רוצים שלום, ואני חושבת שזה משהו שאנשים לא באמת יודעים על ישראל. אני גם חושבת שאנשים מדמיינים את ישראל כאיזה מקום באמצע המדבר, אבל ישראל, עם כל הטכנולוגיה, ותל אביב שכל כך תוססת - מזכירה לי מאוד את מיאמי. אין דבר דומה לישראל. כמו שאני תמיד אומרת, פשוט בואו לבקר, ותראו בעצמכם".
מה לדעתך הבעיה הגדולה ביותר בהסברה או בתדמית של ישראל אם כך?
"אני לא חושבת שזו הבעיה של ישראל", אמרה. "אני חושבת שזה פשוט כל כך קל להפיץ שקרים ותעמולה ברשתות החברתיות כיום. משהו יכול פשוט להתפוצץ בן לילה, וסרטון יכול להפוך לוויראלי מאדם שאינו אמין בכלל. אבל אנשים מאמינים לסרטון שיש לו 20 מיליון צפיות, נכון? במיוחד הדור הצעיר שלנו, שהוא הקהל שאני מנסה למשוך במסרים שלי. אכפת להם רק ממה שפופולרי, מה שטרנדי, מה שוויראלי".
לדבריה, הדינמיקה הזו הופכת מסרים אנטי-ישראליים לפשוטים במיוחד להפצה. "אז אם הם רואים סרטון ויראלי של בחורה צעירה בחדר השינה שלה שמדברת על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד, או שישראל הורגת ילדים, הם הולכים להאמין לזה".
מסיבה זו, טאקר אומרת שהיא משתמשת בפלטפורמה שלה כדי להדהד סיפורים ועדויות מהשטח, ומציעה תוכן מאומת שמציג את המציאות המורכבת בישראל ואת ההשלכות של 7 באוקטובר.
"כל מה שאני עושה הוא 100% אותנטי", אמרה. "אני מנסה לשתף כמה שיותר סיפורים אישיים ואמיתיים. מאז תחילת המלחמה הזו, הגעתי לכל הקהילות כאן בישראל. כל מי שרוצה לשתף איתי את הסיפור שלו, אני אעלה אותו לעמוד שלי ואשתף אותו".
עוברי אורח בארה"ב מזועזעים ממיצג ההסברה של מונטנה טאקר
לדבריה, הרצון להציג את המציאות כפי שראתה אותה הוביל אותה גם לתעד את חלוקת הסיוע בעזה. "אפילו נכנסתי לעזה, כי נמאס לי שאנשים אומרים שישראל חוסמת את הסיוע מלהיכנס לרצועה. נכנסתי לרפיח, וראיתי את כל הסיוע שקרן הסיוע ההומניטרית לעזה חילקה לכל האזרחים שם, ותיעדתי את זה בעמוד שלי. אז מבחינתי, כל מה שאני עושה זה להפיץ את האמת, ואני אמשיך לעשות את זה".
"לגעת בלבבות"
לקחת חלק גם בסרט התיעודי "ילדי 7 באוקטובר" ועזרת לשתף כמה עדויות ישראליות קורעות לב מאותו יום נורא - ובכל זאת, יש תחושה שהכאב והטראומה הישראליים עדיין זוכים לעיתים קרובות לביטול והתעלמות. למה לדעתך זה קורה?
"הסרט התיעודי הזה היה כל כך חשוב כי הוא סופר ישירות מפיהם של הילדים", אמרה. "אלו היו הסיפורים האותנטיים והאמיתיים שלהם על מה שקרה להם באותו יום. העדות שלהם. הילדים האלה שיתפו את העדויות שלהם בזמן אמת, כשחלק מאבותיהם עדיין הוחזקו בשבי. כשצילמנו את הסרט התיעודי, עדיין היו סימני חיים מהאבות שלהם".
אלא שהמציאות שמאחורי העדויות הפכה קשה עוד יותר לפני פרסום הסרט. "ממש לפני ששחררנו את הסרט התיעודי, שניים מהאבות של הילדים בסרט נרצחו בשבי. אני חושבת שהסרט התיעודי הזה באמת הגיע ללבבות של הרבה אנשים שאולי לא הצליחו להתחבר לכך קודם לכן. ההודעות שקיבלתי מאנשים הראו שהם הבינו את זה אחרת, כשהדברים הגיעו מהילדים האלה".
לדבריה, דווקא נקודת המבט של הילדים הצליחה לגעת במקום שתיעודי הזוועות לבדם לא תמיד הצליחו להגיע אליו. "אני חושבת שזה האניש את ישראל והאניש את מה שקרה ב-7 באוקטובר בדרך אחרת, למרות שכל התיעודים והצילומים שהיו כבר היו אמורים לעשות את זה", הסבירה.
"אנחנו לא מדברים עם פרובוקטורים"
החוויה בקמפוסים של המכללות והאוניברסיטאות בארה"ב, לעומת זאת, הייתה הרבה פחות קשובה. עבור הסטודנטים הצעירים שהקימו מאהלים כדי למחות נגד ישראל, העדויות לא שינו דבר. לדברי טאקר, דווקא שם היא נתקלה בחוויה הקשה ביותר במסעה.
"הלכתי ל-UCLA, והורדתי את כל התכשיטים היהודיים שלי", סיפרה. "רציתי לראיין את הסטודנטים האלה כשההפגנות התרחשו בקמפוסים, בתוך המאהלים. כשאני עושה את הסרטונים האלה בפומבי, אני תמיד מנסה לנהל שיחות. זה לא כדי להיות לעומתית. זה לא כדי לתקוף. זה כדי לשמוע אחד את השני, ואז לראות אם אנחנו יכולים להגיע לסוג של הבנה הדדית, ושהם יוכלו לפחות ללמוד משהו ממני או ממה שאני עושה".
אלא שבשטח, לדבריה, הניסיון לנהל שיחה נענה בסירוב מוחלט. "אף אחד לא הסכים לדבר איתי. הם אמרו, 'את צריכה לדבר עם איש הקשר שלנו לתקשורת', בזמן שהם יושבים שם, מרססים גרפיטי, במשך ימים, לא מתקלחים. איש הקשר של המדיה, שידע מי אני, אמר: 'אנחנו לא מדברים עם פרובוקטורים'. אחר כך הם המשיכו לעקוב אחריי בכל רחבי הקמפוס, שהוא שטח ציבורי, ולא נתנו לי להתקרב אליהם בשום צורה. הם התחילו לבנות מחסום אנושי. יש לי את כל זה מצולם - הם התחילו לחסום אותי, ואם הייתי מנסה ללכת, הם היו דוחפים אותי".
"הרגע הזה היה, אני לא יודעת, אני מרגישה שהייתי ממש חזקה, אבל מסיבה כלשהי נשברתי שם לגמרי", אמרה בגילוי לב. "אתה יודע, שמעתי מסבא וסבתא שלי על מה שקרה לפני השואה, על איך שהיו להם חברים שהם היו חברים שלהם כל החיים שלא היו יהודים. ואז פתאום, יצאו כל ההכרזות על כך שהיהודים הם הסיבה לקריסת הכלכלה, או שהיהודים הם הסיבה לזה או לזה.
"ואז הילדים האלה היו מתחילים לירוק על סבא שלי. הם אמרו, 'יהודי מלוכלך', ובעטו בו, וזה מה שהתחיל לקרות עם הסטודנטים שם. אז אני חושבת שזה היה רגע משמעותי מאוד עבורי. אבל בסופו של דבר, זה רק גרם לי לפעול אפילו עוד יותר חזק", הדגישה.
"תמיד אהיה פרו-ישראלית"
היא סיכמה את המסר שלה בצורה חד-משמעית והבהירה את עמדתה: "כן, ברור שאני פרו-ישראלית. אני לחלוטין פרו-ישראלית. תמיד אהיה פרו-ישראלית. אבל המטרה שלי היא לאחד את כולם. ואם אתה לא רואה את זה, זה תלוי בך, לצערי. אבל מבחינתי, אני תמיד אנסה לקרב את כולם כאישה יהודייה גאה, כנכדה לניצולי שואה, כמי שמאוהבת בישראל", הצהירה.
הישראליות בבירור דבקה בה. כמו ישראלית אמיתית, היא אומרת שהיא "לא יכולה ללכת לשום מקום בלי השניצל שלי", החלה לקחת שיעורי עברית, וכעת מכנה את העלייה "החלום הגדול ביותר שלי".
"אבל אני מאמינה שיש פשוט כל כך הרבה עבודה לעשות ברחבי העולם כרגע", הסבירה והוסיפה, "אז אני אמשיך לעשות את זה עד שארגיש שהגיע הזמן שלי להיות כאן". ועם האמירה הזו, אנחנו מסיימים את הראיון. "עד הפעם הבאה", אנחנו אומרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו