מאבדים אפילו את האוונגליסטים: "בחיים לא ראיתי משהו כזה"

באמצע אפריל עלו בסנאט האמריקני שתי הצבעות שגרתיות לכאורה, ביוזמת הסנאטור ברני סנדרס, לחסימת מכירות נשק לישראל. שתי היוזמות נדחו, אך הרכב התומכים העיד על רעידת האדמה שמסכנת את היחסים החשובים ביותר עבור ישראל: לראשונה הצביעו בעדן עשרות סנאטורים דמוקרטים מהזרם המרכזי, ובהם שבעה מתוך עשרת הסנאטורים היהודים בסיעה.

״זה לא היה נגד כל הסיוע, אבל זה משקף שישראל עומדת לאבד את אחד הנכסים הגדולים ביותר שלה מחוץ לצה״ל, התמיכה הדו-מפלגתית״, אומר דיוויד מקובסקי, עמית בכיר במכון וושינגטון, שצפוי להגיע לישראל בסוף השבוע לכנס הרצליה של המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. לדבריו, מדובר ב״דגל אדום״ שישראלים חייבים לראות.

לני רוט, תורם ופעיל ותיק באיפא״ק, ב״בונדס״, בוועד היהודי-אמריקני (AJC) ובארגונים פרו-ישראלים נוספים, מציע הסבר פוליטי קר יותר. לדבריו, סנאטור שתומך בישראל יכול להרשות לעצמו להצביע עם הקו הדמוקרטי כשהוא יודע שהמהלך לא יעבור בכל מקרה בזכות הרפובליקנים, וכך ״להוכיח שאינו בובה של הלוביסטים הישראלים והיהודים״ מבלי לפגוע בפועל במשלוחי הנשק. ״עצוב שזה קורה, אבל לא בטוח שזה 'בוחן כליות ולב' של המצביע״, הוא אומר. לגבי הסנאטורים היהודים שהצביעו נגד מכירות הנשק, מסביר רוט כי ״בגלל התקופה הרגישה, הם חושבים שזה אולי יסייע להם שלא יגידו שיש להם נאמנות כפולה. זה מגיע מלחץ חברתי וכ׳כיסוי תחת׳״.

ההצבעה הייתה רק ביטוי מוחשי לסחף בדעת הקהל האמריקנית נגד ישראל. לפי סקר של מכון פיו שפורסם בתחילת אפריל, 60% מהאמריקנים מחזיקים כיום בדעה שלילית כלפי ישראל, לעומת 42% ב-2022. שיעור המחזיקים בדעה ״שלילית מאוד״ כמעט שילש את עצמו ל-28%, מ-10% בלבד ב-2022. בקרב דמוקרטים השיעור הכולל מטפס ל-80%.

סקר של מכון גאלופ שפורסם בסוף פברואר חשף תזוזה היסטורית עוד יותר: לראשונה מאז 2001, יותר אמריקנים אומרים שאהדתם נתונה לפלסטינים מאשר לישראלים, 41% מול 36%. עד 2018 עמד הפער הממוצע לטובת ישראל על 43%. השבר העמוק ביותר הוא בקרב הצעירים: בקרב בני 18 עד 34, 53% מזדהים כיום יותר עם הפלסטינים, ורק 23% עם הישראלים.

״המלחמות בעזה ובאיראן לא יצרו את השינוי, אלא האיצו תהליכים שמתרחשים כבר שנים״, אומר ד״ר יואב פרומר, ראש המרכז לחקר ארה״ב באוניברסיטת תל אביב. לדבריו, כבר מתחילת שנות ה-2000 ניכרת ירידה בתמיכה בישראל בקרב דמוקרטים וצעירים אמריקנים בכלל, כולל רפובליקנים. אך השינוי העמוק ביותר, בעיניו, הוא תפיסתי: ״ישראל נתפסה במשך עשרות שנים כדוד, לא כגוליית. וזה התהפך. עכשיו ישראל היא גוליית״.

משבר דורי

מקובסקי מציע הסבר רחב יותר לעומק השבר: היחסים בין ישראל לארה״ב לא נשענו מעולם רק על אינטרסים. ״אינטרסים קושרים ממשלות, אבל ערכים משותפים קושרים חברות ועמים״, הוא אומר. שיתוף פעולה מודיעיני, טכנולוגי והגנה מפני טילים הם נכסים חשובים, מסביר, אך מה שהפך את ישראל לייחודית בעיני הציבור האמריקני היה הקשר הערכי.

״זה מה שמחזיק את היחסים של ישראל עם העם האמריקני, לא רק עם הממשלה האמריקנית״. הבעיה, לדבריו, היא שישראלים לא תמיד מבינים עד כמה השכבה הזאת חיונית.

מתחת לנתונים האלה מבעבע נרטיב חוצה-מפלגות - מקמלה האריס ועד טאקר קרלסון - שצובר תאוצה: ישראל ונתניהו ״גררו״ את וושינגטון למלחמה באיראן. תחקיר של ה״ניו יורק טיימס״ טען כי נתניהו לחץ במשך חודשים על ארה״ב להצטרף למתקפה רחבה, ואף הציג תרחישים של שינוי משטר - שהכזיבו.

גם בצד הרפובליקני ניכרת שחיקה, אך מסוג אחר. אם בקרב הדמוקרטים השיח נסוב סביב זכויות אדם וההתנהלות הצבאית, בצד הימני התסכול מזין סיסמה אחרת: ״אמריקה תחילה״. כאן המלחמה באיראן עשויה להוות קו שבר, כאשר ישראל מוצגת כזו שמשכה את טראמפ להיכנס אליה והסיטה את נשיאותו מקיום הבטחות הבחירות שלו. טאקר קרלסון וחבריו מובילים את הקו הזה, ומצליחים בנקודה הזאת להגיע להסכמה נדירה עם חבריהם מהשמאל האמריקני.

הרוב הרפובליקני עדיין תומך בישראל, 58% רואים אותה באור חיובי, 41% באור שלילי, אך הסקר של מכון פיו חושף סדק דורי חד גם שם: 57% מהרפובליקנים בני 18 עד 49 מחזיקים כיום בדעה שלילית כלפי ישראל. ״יש זרם עמוק של בדלנות באמריקה שישראלים לא מכירים״, אומר מקובסקי.

לדבריו, הביקורת מצד חלקים בתנועת MAGA אינה בהכרח פרו-פלסטינית, אלא נובעת מתחושה שלישראל יש ״מעמד מועדף בוושינגטון״, ושארה״ב מוציאה יותר מדי כסף מעבר לים במקום בבית.
המלחמה באיראן, מוסיף פרומר, רק האיצה את התהליך, משום ש״הרוב המוחלט״ של האמריקנים ״אינם רואים באיראן סכנה מיידית באותה מידה שבה ישראל רואה אותה״. את הלך הרוח הזה הוא מסכם במילים: ״אין לי בעיה עם ישראל, אבל שיילחמו את המלחמות של עצמם״.

פרומר מזהיר במיוחד מפני שחיקה בקרב האוונגליסטים הצעירים, ציבור שנחשב במשך עשורים לעמוד תווך פרו-ישראלי בלתי מעורער. ״זה לא שהם אנטי-ישראלים״, הוא אומר, ״הם פשוט הרבה יותר אדישים לישראל״. לדבריו, האנרגיה הפוליטית שהביאו האוונגליסטים בעבר לוושינגטון כבר אינה קיימת באותה עוצמה, ו״לאורך זמן, זה יפגע בנו מאוד״.

הארגון שהפך לסמל המשבר

הסמל המובהק ביותר למה שהשתנה הוא איפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית המרכזית בארה״ב. הוועד היהודי-אמריקני לעניינים ציבוריים, שהוקם ב-1954, היה במשך עשורים אחד הארגונים המשפיעים בוושינגטון, וההישג הגדול שלו לא היה הצבעה זו או אחרת, אלא הפיכת התמיכה בישראל לעמדה ממוסדת ומובנת מאליה במרכז הפוליטי האמריקני.

״התמיכה בקשר בין ארה״ב וישראל חייבת להיות דו-מפלגתית. אנחנו לא יכולים לבחור באחת המפלגות״, אומר רוט. בעולם פוליטי שבו כל נושא נופל ל״מגירה״ כחולה או אדומה, האתגר, לדבריו, הוא ״לשמור על המגירה הסגולה״. אבל גם הוא מודה: ״היום זה נהיה הרבה יותר קשה״.

ב-2021 איפא״ק הקים לראשונה ועדת פעולה פוליטית רשמית, וצעד אל מעורבות אלקטורלית גלויה שנמנע ממנה במשך עשורים. הצעד נבע משינוי עמוק בפוליטיקה האמריקנית, מסביר מקובסקי: חלוקה מחדש של מחוזות הבחירה (gerrymandering) הפכה את הבחירות הכלליות ללא רלוונטיות ברוב המחוזות, והקרב האמיתי עבר לפריימריז. איפא״ק הבין שאם לא ישחק שם, יאבד מהשפעתו. הוא מדמה זאת ל״כימותרפיה״: ״לא אוהבים את זה, אבל אם לא עושים, אתה לא רלוונטי״.

הצלחת איפא״ק בפריימריז הפכה את הארגון עצמו למטרה. יריביו, אומר רוט, החלו לצייר אותו כחלק מ״עלילה רחבה יותר על היהודים או על מדינה זרה שמושכת בחוטים בוושינגטון״. הוא מכנה זאת ״קשקוש״, אבל מודה ש״יש לזה הרבה אוזניים כרויות״. ״במשך 30 או 40 שנה, קבלת תמיכה מאיפא״ק הייתה הדבר הכי נחשק עבור מחוקקים דמוקרטים ורפובליקנים״, אומר פרומר, ״כיום אנחנו במצב הפוך לגמרי אצל רוב הדמוקרטים: איפא״ק הפך לטאבו״. מועמדים דמוקרטים מתפארים בדחיית תרומות מהארגון, וההצהרה הפכה לתעודת כשרות פוליטית. מי שכן זוכה לתמיכה או תרומה, חשוד כמי שעובד בשליחות מדינה זרה.

מכאן הדרך לנרטיב האנטישמי הקלאסי על ״נאמנות כפולה״ קצרה.

הקול הזה כבר חצה את גבולות המפלגה הדמוקרטית. בשבוע שעבר הפסיד חבר בית הנבחרים הרפובליקני תומס מאסי, ממובילי הקו הביקורתי כלפי ישראל בימין האמריקני, בפריימריז בקנטקי. ״הייתי מקדים להודות בתבוסה, אבל לקח לי זמן לאתר את היריב שלי בתל אביב״, אמר בנאום ההפסד.

נתניהו כסמל

דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הפכה במידה רבה לסמל המשבר. ״הדמוקרטים לא שוכחים ולא סולחים את הנאום בקונגרס נגד אובמה ב-2015 על הסכם הגרעין עם איראן״, אומר פרומר. הצלקות האלו לא נסגרו. לפי סקר מכון פיו, 59% מהאמריקנים אינם נותנים בו אמון בענייני העולם, לעומת 42% ב-2023. גם בקרב יהודי ארה״ב, 56% מצהירים על חוסר אמון בנתניהו. מקובסקי מוסיף כי לאחר 7 באוקטובר אמריקנים רבים אינם שומעים את הניואנסים הישראליים, וכי הם רואים את אמירות שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ ואת שיח הסיפוח, ולעיתים ״חושבים שסמוטריץ׳ הוא ראש הממשלה של ישראל״.

בראיון ל״60 דקות״ של רשת CBS לפני שבועיים, הכריז נתניהו על כוונתו לצמצם בהדרגה את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל, עד לאיפוסו בתוך עשור. ״ישראל מקבלת 3.8 מיליארד דולר מאמריקה בשנה, ואנשים משתגעים מזה״, אומר פרומר. ״הרעיון להיגמל מהסיוע חיוני. הנזק שהוא גורם לנו בדעת הקהל האמריקנית עולה על התועלת הכספית״. מקובסקי מצידו טוען כי בעיני אמריקנים רבים ישראל כבר אינה ״הקיבוץ והמעברות״ אלא מדינה עשירה וחזקה, ולכן יש היגיון בהמרת המענקים הצבאיים בשיתוף פעולה טכנולוגי. אך לא בטוח שזה יספיק.

השאלה הגדולה היא מה יקרה אחרי טראמפ. בישראל רגילים לחשוב על הרפובליקנים דרך דמויות כמו רונלד רייגן או ג׳ורג׳ בוש, אומר מקובסקי, אך השאלה האמיתית כעת היא אם המפלגה תידמה למרקו רוביו, נציג הרפובליקניות הישנה של כוח אמריקני, או לסגן הנשיא ג׳יי.די. ואנס, שעשוי למשוך את MAGA לכיוון בדלני בהרבה. במקביל, אצל הדמוקרטים, עליית דור צעיר ופרוגרסיבי מאלצת אפילו תומכי ישראל ותיקים להצביע נגדה.

בתוך התמונה הזו, מזהיר מקובסקי, הסכנה הגדולה ביותר היא אדישות ישראלית. ״אם לא ייעשה משהו כדי לתקן באופן פעיל את היחסים, אי אפשר לצפות שהם ישתפרו מעצמם רק משום שהלחימה תסתיים״, הוא אומר. ״ראיתי את היחסים האלה כמעט 40 שנה. מעולם לא ראיתי משהו כמו מה שאנחנו נמצאים בו עכשיו״.

מקובסקי מדגיש כי הוא אינו מבקש להתערב בבחירות בישראל: "זו החלטה של ישראל. זו לא ההחלטה שלי. זו לא ההחלטה של אמריקה". עם זאת, הוא נוקט במונח שלדבריו מעולם לא השתמש בו: "אני לא חושב שישראל יכולה להרשות לעצמה שוב ממשלה כמו זו עם סמוטריץ' ובן גביר. אני חושש שזה יהרוס את יחסי ישראל-ארה"ב". בלי אמריקה, הוסיף, לא ברור כיצד ישראל תצליח להילחם באויביה, "בגלל הנשק, וללא הווטו במועצת הביטחון".