שבבים, איראן והקו האדום של סין: טראמפ ושי ג'ינפינג סוגרים פגישת פסגה גורלית

בשעות אחר הצהריים של היום (חמישי) עמדו זה לצד זה נשיא ארה”ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג׳ינפינג אל מול היכל התפילות ליבולי שפע שבמתחם מקדש השמיים הקיסרי בבייג׳ינג. המדינות שהם עומדים בראשן מהוות יחד יותר מ-40% מהכלכלה העולמית. הבחירה הסינית להביא את הנשיא האמריקני אל סמלה של הקיסרות אינה מקרית: ביקור זה הוא ניסיון של שתי המעצמות לנהל את התחרות הבלתי נמנעת ביניהן, להבטיח שגשוג משותף, ומעל לכל, למנוע עימות.

מלבד אותם פוטו-אפים מול סמלים קיסריים והיכלי ענק מרהיבים של מבני הציבור הקומוניסטיים, חדשות גדולות לא יצאו משם. "זה מה שזה אמור להיות", אמר לישראל היום פרופ׳ יורם עברון מהמחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטת בר-אילן, “פסגה כזו המטרה שלה היא להרגיע את העולם, להראות שהיריבות מנוהלת. היא יכולה לעזור למצוא פתרונות לבעיות ספציפיות ולייצר אמון, אך היא לא יכולה לשנות את הדינמיקה הבסיסית של היחסים, יריבות מובנית".

הפגישה הגיעה לאחר שנה של חילופי מהלומות: במסגרת מלחמת הסחר הגלובלית של הנשיא, המכסים על סחורות סיניות הגיעו ל-145%, מגבלות ייצוא הוטלו על שבבים מתקדמים, ומנגד סין הגיבה בחניקת ייצוא מינרלים ומחצבים נדירים, הקריטיים לתעשיות הטכנולוגיות המתקדמות. הפוגה הגיעה רק באוקטובר, אז הכריזו המדינות על “הפסקת אש” במסגרת שיחות סחר.

ארבעה נושאים עמדו על סדר היום: סחר, התחרות הטכנולוגית והגישה לאמצעים שמאפשרים אותה, טייוואן, ולבסוף, גם לפי סדר חשיבותה בתוך התמונה הגדולה של היחסים, המלחמה באיראן.

במהלך הביקור נרשמו כמה הכרזות, אף אחת מהן לא הרעידה את רמות הסיפים: מזכיר האוצר סקוט בסנט הודיע כי צפויה הכרזה על הזמנה סינית גדולה של מטוסי בואינג. סוגיית השבבים עמדה מראש במרכז הפגישה, וההגעה של מנכ”ל אנבידיה ג׳נסן הואנג ברגע האחרון, כשהצטרף לאייר פורס וואן במהלך עצירת תדלוק באלסקה, סימלה את מרכזיותה.

 לפי רויטרס, ארה”ב אישרה לכעשר חברות סיניות לרכוש את שבבי ה-H200 המתקדמים של החברה, אך בייג׳ינג הנחתה את חברותיה להימנע לפי שעה מרכישתן כדי לא לפגוע בפיתוח תעשיית השבבים המקומית. מדובר בדוגמה סמלית למצב היחסים.

“משנות ה־70, אז נוסדו היחסים, עד 2008 ארה”ב הובילה ללא תחרות וסין פיגרה אחריה. בתפיסה הסינית, המשבר הפיננסי ב־2008 הוא נקודת המפנה: מרגע זה החל תהליך הירידה האמריקנית, ואילו סין המשיכה לעלות”, מסביר פרופ׳ עברון. במשך אותו העשור, כשהתפיסה שהקפיטליזם יביא את סין לזרועות המערב עברה מהעולם, נוצר קונצנזוס דו-מפלגתי בארה”ב שסין מהווה יריב. “בתפיסה האמריקנית”, אומר עברון, “או שאתה בקבוצה שלנו, או שאתה בקבוצה היריבה, וסין מובנית כקבוצה היריבה. היא לא יכולה להיות הקבוצה שלנו.”

זה כמובן משקף את תפיסת האור והחושך ההדדית שעמדה בבסיס המלחמה הקרה, אלא שאופייה של המעצמה הסינית אמור לכאורה לאפשר להימנע מכך: שאיפותיה אינן נטועות באידיאולוגיה אוניברסלית שיש לייצא. נראה גם שתחת טראמפ, ארה”ב להוטה פחות לרעיון של ייצוא הדמוקרטיה, ואינה עוד מוכנה לשאת בעלות הכרוכה בקיום ה”פאקס אמריקנה”.

האם סין מוכנה לקחת חלק מרכזי ויקר בעיצוב של סדר אחר? לא בטוח, ונראה שזה יותר תלוי במחיר, בתשואה האפשרית ומעל לכל, בסיכון. “ארצות הברית נשאה בעלויות עצומות, צבאיות, מדיניות וכלכליות, לאורך עשרות שנים, ואפשרה לאחרים גישה חופשית לשוק שלה, גם כשהם הטילו עליה חסמי סחר. סין רוצה ליהנות מאותה גישה חופשית, אך אינה מוכנה לשאת באותה עלות, ואף ממשיכה להגביל את הגישה לשווקים שלה עצמה”, אומר עברון.

הדבר בולט בסוגיה האיראנית. בתקשורת המערבית רווחת התפיסה שסין מחככת ידיה בהנאה למראה המעורבות האמריקנית באיראן. “אני לא בטוח שסין רואה את המהלך האמריקני באיראן בתור טעות שמשרתת אותה. אינני חושב שהכניסה של טראמפ למעורבות צבאית מול איראן היא דבר שסין שמחה לראות”, אומר עברון. גם אם בניגוד לשכנותיה, מצר הורמוז לא מאיים עליה אנרגטית בשלב זה, “סין צריכה חופש שייט. סין צריכה עולם משגשג, שווקים חזקים שיכולים לקלוט את מוצרי היצוא שלה, ואספקה שוטפת של חומרי גלם ומקורות אנרגיה. עלייתה הכלכלית התבססה כולה על עולם יציב".

לפי שעה, ההכרזות בנוגע לאיראן הסתכמו בעיקרן בדברים שאמר טראמפ בראיון לרשת פוקס ניוז. “שי התחייב שלא לספק לאיראן ציוד צבאי”, אמר טראמפ, וציין כי סין תמשיך לרכוש נפט ממנה. “שי רוצה עסקה עם איראן, הוא ישמח לעזור.”

בתוך כבוד המלכים שבו התקבלו טראמפ ומשלחת יועציו והמנהלים הבכירים במשק האמריקני, הצליל הצורם היחיד שסין דאגה לפרוט במכוון היה בסוגיה אחת: טייוואן. האי מתפקד כמדינה דה-פקטו מאז 1949, אך סין תובעת בעלות עליו ורואה בו “מחוז מורד”. בהודעת משרד החוץ הסיני אחרי הפגישה, הוא יידע את העולם כי הנשיא שי הזהיר שאם הסוגיה לא תטופל כראוי, היחסים בין המדינות עלולים להגיע ל”חיכוך ואף עימות”.

אכן, טייוואן חשובה גם מבחינת מיקומה, תעשיית השבבים הייחודית והמתקדמת שלה ובדוקטרינה הביטחונית האמריקנית, אך היא חורגת מכל שיקול פוליטי “קשה” עבור הסינים: היא נתפסת כ”חתיכה החסרה” להשלמת סין הגדולה שנקרע על ידי המעצמות הקולוניאליות במאה “שנות ההשפלה”. למרות השיח הסיני הנוקב על איחוד בלתי נמנע הולך וקרב, עברון מצייר את סין כמי שתופסת את עצמה כפועלת מתוך מגננה בסוגיה. “סין חרדה מאוד לעניין הזה. חלק גדול מהמהלכים שהיא נוקטת שם מיועדים למנוע פעולה טייוואנית לטובת עצמאות, לאו דווקא לכבוש אותה בטווח הזמן המיידי. היא רוצה להבטיח שלא יעלה לאף אחד על הדעת, אפילו בקצה הרעיון, להכריז על עצמאות.”

על פניו, סין יכולה להעמיד שורה של דרישות בסוגיה: מהשעייה של עסקאות הנשק עם האי ועד הצהרה של וושינגטון על התנגדות מוצהרת לעצמאותו. “אני מאוד מתקשה לראות את ארה”ב מקריבה את טייוואן לטובת איראן. הקרבתה תקרין על כל בנות הברית האמריקניות באזור בצורה הרסנית”, אומר עברון.

בארוחת הערב הרשמית הרים טראמפ, המתנזר מאלכוהול מאז שאחיו הבכור מת ממנו, כוסית לכבודו של שי. שני הצדדים עשו מעל ומעבר כדי להעביר מסר של דטאנט: הדברים הולכים להפשרה ביחסים, לא אל ספירלת הסלמה. מחר, אחרי תה עם שי, יחזור טראמפ לארה”ב. על השולחן בחדר הסגלגל ימצא את הסוגיה שהניח שם כשעזב: האם לחדש את המלחמה באיראן, כיצד להמשיך את המצור וכיצד לסיים את הסאגה שטורדת את מנוחתו בזמן שבחירות האמצע מתקרבות.