נסיון ההתנקשות בנשיא טראמפ ובאנשי פמלייתו, שביצע אמש, ה-25 באפריל, קול תומאס אלן בן ה-31 במלון הילטון בוושינגטון, בעת שהנשיא השתתף בארוחת הערב השנתית של כתבי הבית הלבן, הינו חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של התנקשויות וניסיונות התנקשות בנשיאי ארה"ב.
הבולטים בהם היו רציחתם של הנשיאים אברהם לינקולן (בשנת 1865, בידי ג’ון ווילקס בות’), ג’יימס גארפילד (בשנת 1881, בידי צ’ארלס גויטו), ויליאם מקינלי (בשנת 1901, בידי ליאון צ’ולגוש), וכמובן של הנשיא ג’ון קנדי (בשנת 1963, בידי לי הארווי אוסוואלד).
בנוסף, ההיסטוריה הפוליטית והחברתית האמריקנית שזורה בניסיונות רבים לרצח נשיאים מכהנים או מועמדים לנשיאות, כאשר הבולטים ביותר מביניהם היו הירי על הנשיא רייגן (בשנת 1981), על הנשיא פורד (פעמיים בשנת 1975), ועל המועמד לנשיאות טראמפ (שלוש פעמים- פעמיים בעת שהיה מועמד לנשיאות ב-2024, ואמש, בעיצומה של תקופת כהונתו השנייה כנשיא).
המניעים מגוונים
קשה למצוא מכנה משותף לכל האירועים האלימים הללו, שכן המניעים להם היו שונים ומגוונים. כך למשל, ברור שרצח הנשיא לינקולן, שבוצע ממש עם תום מלחמת האזרחים, היה מעוגן במניעים פוליטיים מובהקים (הרוצח בות’ היה תומך נלהב של הדרום, והתנגד להענקת זכויות כלשהן לעבדים ששוחררו). אותם דברים אמורים גם לגבי ניסיון ההתנקשות השני בטראמפ, שביצע ריאן רות’ בפלורידה בשנת 2024, ושנבע משאיפתו לסכל את בחירתו לנשיאות, ולגבי ניסיון ההתנקשות השני בנשיא פורד (שבוצע על-ידי שרה ג’יין מור בשנת 1975, ושהיה מבוסס על השקפת עולם רדיקלית).
הגם שרצח קנדי נבע, ככל הנראה, גם הוא ממניעים פוליטיים-אידיאולוגיים (מתוך השקפת עולם פרו-סובייטית ופרו-קובנית), ולא מן הנמנע שגויס אפילו על-ידי המודיעין הנגדי הקובני לביצוע ההתנקשות, אוסוואלד היה בעל אישיות מעורערת ולא יציבה. מכל מקום,עד היום טרם הוברר סופית מה היה הנתיב המחשבתי (ואולי גם הארגוני), שדחף אותו ללחוץ על ההדק במחסן הספרים בדאלאס ב-22 בנובמבר 1963, וכך להותיר צלקת עמוקה באתוס של האומה האמריקנית.
ואמנם, בחינה של פרשיות העבר מצביעה על תמהיל של מניעים, החל מתפיסת עולם אנרכיסטית (רצח מקינלי על- ידי צ’ולגוש בשנת 1901), וכלה באישיות מעורערת (רצח גארפילד בידי גויטו בשנת 1881, נסיון הרצח הראשון של פורד על-ידי לינט פרום בשנת 1975, ושל רייגן על-ידי ג’ון הינקלי בשנת 1981). לגבי אירועים אחרים, כולל שניים מנסיונות הרצח של טראמפ (על-ידי קרוקס בשנת 2024 ועל ידי אלן אמש), המניע עדיין לא הובהר ונותר עטוף בהשערות בלתי מבוססות ובשלל תיאוריות קונספירציה.
תולדה של ההוויה האמריקנית
מה שכן ברור היא העובדה שאירועים אלימים אלה מהווים תולדה של ההוויה האמריקנית, אשר נדבך מרכזי שלה היא זכותו של היחיד להחזיק נשק (המעוגנת גם בתיקון השני לחוקה).
זכות זו נגזרה מן הניסיון האמריקני המוקדם של יצירת האומה, שחלק נכבד ממנו - שהפך למיתוס מכונן - היה הדגש על זכותו של הפרט להגן על עצמו ועל המרחב הפרטי שלו בהעדר סמכות שלטונית אפקטיבית. לתפיסה זו של היחיד וזכותו להחזיק נשק נלוותה גם, עם השנים, זמינותם של אמצעי לחימה מגוונים. זאת, לצד כשלונותיהם של כל ניסיונות החקיקה (למעט הצלחה זמנית, בעידן הנשיא קלינטון), שנועדו להגביל את מכירתם של כלי נשק מסויימים לציבור, ולצד עוצמתה של שדולת הרובאים, שהמשיכה להנות מתמיכה ציבורית רחבה גם לאחר אירועי רצח המוניים.
אם נוסיף לרקע נפיץ זה גם את עובדת הקיטוב הפוליטי והאידיאולוגי הגובר בחברה האמריקנית המשוסעת (ששורשיו ההיסטוריים טמונים, בין היתר, בקרע הגדול שבין התומכים והמתנגדים לשוויון זכויות פוליטי ואזרחי מלא לקהילה האפרו-אמריקנית ובטראומות לאומיות דוגמת מלחמת ויאטנם), שהגיע לשיאו בשני העשורים האחרונים, אין להתפלא על כך שהשיח הפוליטי והאידיאולוגי המפלג - שסתם את הגולל על עידן הפוליטיקה הפרגמטית והעניינית בדברי ימיה של האומה - גלש יותר ויותר גם לאלימות בפועל.
"זאב בודד"
לגבי ניסיון ההתנקשות האחרון - כל מה שידוע עד כה הוא שמדובר בפעולה של אדם בודד, שמניעיו טרם הובהרו עד תום (למעט אמירה כללית שיוחסה לו על רצונו לפגוע באנשי ממשל). האם אכן פעל משיקולים פוליטיים טהורים? האם היה מעורער בנפשו? האם ההתנגדות למלחמה באיראן הייתה חלק ממסכת הגורמים, שדחפו אותו להתקרב לאולם, שבו שהה גם טראמפ?
אין לדעת בוודאות בשלב זה. למרות שפרטי הרקע אודות אלן (שעסק בפיתוח משחקי מחשב) אינם מצביעים על מעורבות פוליטית, החקירה עודנה בראשיתה. נוסף לכך, טרם התברר האם ניסיון ההתנקשות יעורר גל של אהדה ציבורית כלפי הנשיא, ויהווה נקודת מפנה עבורו בתקופה של שפל בהיקף התמיכה הציבורית בו, כפי שאירע בעקבות הניסיון הראשון, והטראומטי, להתנקש בחייו בפנסילבניה, שהסתיים בפציעתו? ימים יגידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו