"ישראלים ואיראנים מסרבים להיות אויבים": הברית המפתיעה בקמפוסים בארה"ב

בקמפוסים האמריקניים, ב"חדרים ים־תיכוניים" ובכיכרות הערים, נרקם בימים אלו שיתוף פעולה בלתי צפוי: סטודנטים ישראלים – חלקם לוחמי מילואים שיצאו מהקרב ישירות לספסל הלימודים – ובני דור שני לפליטים מטהרן, מגייסים יחד תמיכה למאבק נגד המשטר שדיכא שני עמים במשך עשרות שנים. "ישראלים ואיראנים מסרבים להיות אויבים", הם קוראים, והמסר מתחיל לחלחל עמוק לתוך התודעה האמריקנית.

דין גולן־כהן, ראש שלוחת ארגון "ישראליז" בצפון אמריקה, וג'יידן פנחסקאשי, נשיא אגודת הסטודנטים הפרסים באוניברסיטת UCLA, מתכוננים לסיבוב הופעות משותף בקמפוסים בלוס אנג'לס ובמערב התיכון. החיבור ביניהם היה כמעט מיידי. "בפעם הראשונה שהגעתי לבית של פרסים, מיד חלצתי נעליים. ככה אני רגיל מהבית – הסבתא המרוקאית שלי הייתה הורגת אותי אם הייתי נכנס עם נעליים", צוחק גולן־כהן. "הם מיד קלטו שאני לא כמו האמריקנים הרגילים. מבחינה תרבותית, החיבור היה טבעי".

הקרב על התודעה

השניים מנהלים חזית לא פחות חשובה מזו שבצפון או בדרום: הקרב על התודעה. לפי סקר "רויטרס" שנחשף לאחרונה, רק אחד מכל ארבעה אמריקנים תומך במלחמה עם איראן. הפער הזה מבהיר שהמאבק במבצע "חרון אפי" (זעם אפי) מתנהל לא רק בטלוויזיה, אלא בכיכרות העיר הווירטואליות.

גולן־כהן, סטודנט להנדסת מזון ולוחם מילואים, מתמרן בין הסמסטרים לשירות המבצעי. "זה לא פשוט לסגור 300 ימי מילואים ולחזור ללימודים בארה"ב", הוא מספר. הוא מצא בית ב"ישראליז", עמותה שהקימו קצינים משוחררים כדי לשנות את התדמית הישראלית דרך קשר אנושי וסיפורים אישיים, ולא דרך "הסברה" מתגוננת.

"המשטר הוא הבריון השכונתי"

פנחסקאשי, שמשפחתו ברחה מאיראן ב-1979, מסביר את השותפות: "אנחנו מכנים את לוס אנג'לס 'טהרנג'לס'. בכל שבת אנחנו עומדים בכיכרות עם דגל האריה הפרסי. ה-IRGC (משמרות המהפכה) הוא האויב המשותף של הפרסים והישראלים. הקמנו בקמפוס 'חדר ים־תיכוני' עם שטיחים וכיסאות, ואנחנו מביאים דוברים איראנים כדי להראות לעולם את הפרספקטיבה של העם האיראני האמיתי על הבריון השכונתי".

בצד השני של היבשת, בניו יורק, פועל אור ברגר, שליח ארגון "מסע". ברגר עומד בטיימס סקוור כתף אל כתף עם איראנים. "אין הפגנה של איראנים שלא מתנוופף בה דגל ישראל", הוא מספר. "אני מפגין בעד עם איראני חופשי ובעד דמוקרטיה".

הסטודנטים האלו לא רק מדברים על פוליטיקה, הם מדברים על עתיד. כשפנחסקאשי נשאל אם יחזור לאיראן ביום שאחרי המלחמה, הוא לא מהסס: "בטח! אנחנו מדברים על זה בכל ארוחה משפחתית. אני מת לראות את המקומות שההורים שלי מספרים לי עליהם כל החיים". עד שזה יקרה, הם ימשיכו להילחם יחד בקמפוסים, דגל לצד דגל, מול אויב אחד משותף.