בתוך הערפל: הבשורה הגדולה לישראל בנאום טראמפ | אברהם בן-צבי

נאומו של הנשיא ה-47 של ארצות הברית, דונלד טראמפ, על מצב האומה, שנישא באישון הליל שבין שלישי לרביעי בפני שני בתי הקונגרס, לא פיזר את הערפל הממשיך לאפוף את הנתיב שבו יבחר לפסוע במרחב האיראני בימים ואולי אף בשבועות הקרובים. עם זאת, הוא הבהיר ביתר חדות את תנאיו המוקדמים ההכרחיים להסדר עם טהרן - והרחיב אותם מעבר למסגרת שהוצגה עד כה.

בעוד שבחודשים האחרונים הדגישו הנשיא ויועציו הבכירים בעיקר את הדרישה לגניזת המיזם הגרעיני האיראני, או לפחות להקפאתו המלאה ולוויתור בפועל על חלום הפצצה, הרי שהפעם שילב טראמפ במשוואה גם את סוגיית הטילים הבליסטיים. לדבריו, כבר כיום מהווים הטילים האיראניים איום ממשי על אירופה ועל בסיסים אמריקניים באזור, והמשך פיתוחם ושדרוגם עלול בעתיד לסכן ישירות גם את יבשת אמריקה עצמה.

בכך הועלתה סוגיית הטילים, שנדחקה עד כה לשולי המדיניות האמריקנית ועמדה בצלה של הסוגיה הגרעינית, למרכז השיח. היא הוצגה כאבן נגף מרכזית, שסירוב איראני להסירה עלול להוות עילה למעבר אמריקני למסלול צבאי.

לכך נוספה קביעת הבית הלבן כי טהרן פועלת לשיקום תוכנית הגרעין שלה, לצד אשרור מחויבותו הנחרצת של הממשל שלא לאפשר למשטר האייתולות לפתח אי-פעם נשק גרעיני. בד בבד תיאר טראמפ בהרחבה את אופיו האכזרי של המשטר ואת דיכוי ההפגנות ההמוניות נגדו - תיאורים שמעצימים את ממד הלגיטימציה הציבורית למהלך צבאי, אם חלון ההזדמנות הדיפלומטי ההולך ומצטמצם ייסגר.

על רקע שאיפתו הראשונית של הנשיא להתמקד בזירה הפנימית ולהעניק לזירה הבינלאומית מקום משני במדיניותו, נדרש הסבר נרחב לאפשרות של עימות נוסף. זאת, לאחר שבשנה האחרונה כבר התרחק מחזונו הניאו-בדלני ושם לו למטרה לעצב מחדש את הסדר הגיאו-אסטרטגי, תוך נכונות להתערבות צבאית להבטחת שליטה במשאבים חיוניים או לסילוק משטרים עוינים - במיוחד במרחבי ההשפעה המסורתיים של ארצות הברית.

במובן זה, ניתן לראות בנאום מנוף לגיוס תמיכה ציבורית במהלך העלול להיתפס כסותר את אמונות היסוד שלו, המעוגנות ברתיעה ממעורבות צבאית יקרה ומסתבכת. זאת, אלא אם מדובר במהלך מוגבל וממוקד, שתכליתו להחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן בתנאים מאתגרים יותר עבורה.

ההכרעה הועברה לטהרן

בסיכומו של דבר היה זה נאום תקיף וחסר פשרות, שהעביר את כובד ההכרעה לטהרן. האיום הצבאי - בדמות ארמדה אמריקנית עתירת עוצמה - הונח על השולחן, אך נותרה עדיין לאיראן ההזדמנות האחרונה למנוע הסלמה, אם תסכים לסגת מעמדותיה הנוקשות, ובעיקר בכל הקשור למיזם הטילים הבליסטיים, ותבחר בנתיב פרגמטי יותר לנוכח האיום.

עם זאת, חרף חשיבותו העליונה של "הנדבך האיראני" עבור ישראל, מדובר היה במקטע קצר יחסית בתוך נאום שארך כמעט שעתיים ועסק ברובו בנושאים כלכליים, חברתיים וחקיקתיים - סוגיות הקרובות במיוחד לליבו של הבוחר האמריקני.

בנובמבר הקרוב יתקיימו בחירות האמצע לכל מושבי בית הנבחרים ולשליש ממושבי הסנאט ושיעור התמיכה בנשיא עומד כיום על כ-36% בלבד. אמנם הוא אינו מתמודד בעצמו, אך חוסר הפופולריות שלו עלול לפגוע במועמדי מפלגתו ולהביא לאובדן השליטה הרפובליקנית בבית הנבחרים - תרחיש שיצמצם משמעותית את מנופי ההשפעה שלו בשנתיים האחרונות לכהונתו.

על רקע זה הקדיש טראמפ חלקים נרחבים בנאומו להגנה מפורטת על מדיניותו בנושאים שעוררו ביקורת ציבורית - ובראשם מדיניות האכיפה האגרסיבית כלפי מהגרים בלתי חוקיים והטלת מכסים שתרמה להתייקרות מחירים. הדברים לוו בהתפלמסות חוזרת עם יריביו הדמוקרטים, שהטילה צל מסוים על אופיו הממלכתי של האירוע.

הנאום התאפיין בסגנון בלתי אחיד: לצד אמירות אופטימיות על שגשוג האומה תחת הנהגתו, נשמעו גם דברי קנטור ולעג כלפי המחנה הדמוקרטי ומנהיגיו. יתרה מכך, ריבוי הנושאים והפירוט הרב הקשו לזהות בו ציר מרכזי אחד או אמירה מכוננת שתיחקק בזיכרון הקולקטיבי - דוגמת "ארבע החירויות" של רוזוולט, "המלחמה בעוני" של ג’ונסון או "ציר הרשע" של בוש הבן.

ואולם, בכל הנוגע לאיראן, המסר היה חד וברור: תנאי הסף הוצגו במלואם, האיום הונח בגלוי, וההכרעה - כך נראה - הועברה באחת לטהרן. בשבועות הקרובים יתברר האם ערפל אי-הוודאות יתפוגג אל תוך דיונים שקטים בחדרי המשא ומתן - או אל רעם התותחים.