לפני שנתיים בדיוק, לראשונה אחרי 40 שנה, הגעתי לאמריקה הגדולה. חודש וחצי לאחר שיותם נהרג, קיבלתי הזמנה לדבר בפני קהילות יהודיות על הסיפור שלנו. הייתי המומה ומרוטה וקפצתי על המציאה. רציתי לברוח, לטוס מעל העננים, ולא כל כך משנה לאן.
היתה זו תחילת המלחמה, וגם בארה"ב כולם היו בשוק. מצעדים ברחובות, גיוסי תרומות במיליונים. הרגשתי אז כבובה שנסחפת באוקיינוס גועש של כאב, חרדה ותחושה של רצון עז לעזור לנו בישראל.
בשנה הראשונה למותו של יותם טסתי לשם כמעט מדי חודשיים. פגשתי את יהודי התפוצות והרגשתי מחובקת, ובעיקר - הצלחתי לגעת בלבבות ולחבר אותם לסיפור הישראלי.
תמהתי על הקשר הזה: מה באמת מחבר את היהודים שחיים חיי נוחות בפרוורים העשירים לטרגדיה שלנו? בשנה האחרונה פגשתי משלחות רבות שהגיעו ארצה. הרגשתי שהם רוצים להבין, אבל תהיתי איך אפשר לעשות זאת בשבוע שבו גם מבקרים בנובה ובבתים השרופים בכפר עזה, וגם נפגשים עם הורה שכול או עם חטוף לשעבר.
לפעמים הרגשתי כעס כלפיהם, כאילו אנחנו בובות בחלון ראווה. אבל בנסיעה הנוכחית אני מרגישה אחרת. אני יציבה יותר, מגיעה מתוך בחירה לחבר את יהודי העולם לסיפור הגדול של העם שלנו. מארחים אותנו פה בלב פתוח, והדאגה שלהם למה שיקרה בישראל בהמשך היא כנה ואמיתית, אף על פי שהתוצאות לא ישפיעו עליהם ישירות.
גאווה למרות הכל
הבנתי שהעם הזה מורכב ממעגלים: המעגל הגדול של כלל התפוצות, המעגל האמצעי של התורמים והמעורבים, והגרעין המרכזי - מי שחיים במדינת ישראל. אלו האנשים שבוחרים להמשיך לחיות במדינה היחידה בעולם שמוכנים למות למענה.
אנחנו, הישראלים, שממשיכים לריב אבל בסוף מוכיחים שהאהבה תנצח. זו הקבוצה שאני הכי גאה להשתייך אליה. וכל המעגלים האלה יחד, בדרכם הייחודית, הם שמרכיבים את הסיפור הגדול ותורמים להמשכיות שלנו בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו