ב־24 במארס 2025 חשף המגזין היוקרתי "אטלנטיק" את אחת השערוריות הגדולות בתולדות הביטחון הלאומי האמריקני, תחום שגם כך שערוריות לא זרות לו. ג'פרי גולדברג, העורך הראשי של המגזין, פרסם כיצד מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא דונלד טראמפ, הוסיף אותו בטעות לקבוצת סיגנל בשם "Houthi PC small group" - קבוצה שכללה 18 מבכירי הממשל.
גולדברג צפה בזמן אמת כיצד בכירי הממשל מתודרכים בתקיפה צבאית נגד החות'ים בתימן: מטרות, חימוש, תזמון ורצף הפעולות. איש מהם לא ידע שעיתונאי בכיר נמצא בקבוצה. זו היתה "המכה בכנף" הראשונה של ממשל טראמפ השני. וולץ שילם את המחיר, והוזז אל תפקיד השגריר באו"ם.
מי שקטף את פירות הסיטואציה המביכה, ומונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי במקומו של וולץ, היה מי שכיהן במקביל גם כמזכיר המדינה, מרקו רוביו. בכך נעשה לאדם הראשון אחרי מזכיר המדינה המיתולוגי הנרי קיסינג'ר, שנושא בשני התפקידים גם יחד. מעמדו הבכיר כל כך של רוביו אצל טראמפ מפתיע במיוחד אם חוזרים בזמן בסך הכל כעשור, להתמודדות של השניים בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית ולעימות ביניהם שהידרדר לעיתים לקרבות בוץ מכוערים.
אחרי "סיגנל-גייט", רוביו מונה ליועץ לביטחון לאומי. למרות ההילה של התפקיד, רבים ראו בכך זלזול לש טראמפ בדרג המקצועי המסורתי
למרות השדרוג של רוביו, רבים ראו בכך זלזול נוסף של טראמפ בביורוקרטיה של וושינגטון. לא היה זה משולל יסוד: באותה העת קיצוצי תקציב אגרסיביים עשו שמות בממשל הפדרלי, וענייני הדיפלומטיה החשובים חולקו בין שליחיו האישיים של הנשיא - בראשם חברו הקרוב סטיב וויטקוף - ונראה שטראמפ מבקש להדיר את רגליהם של יועצים רשמיים ולחתוך את הדרך בתהליכי העבודה הרגילים בהוצאה לפועל של מדיניותו.
לפני כשלושה שבועות, ב־3 בינואר, פרצו לוחמי כוח דלתא מתוך האפלה למקום מסתורו של רודן ונצואלה ניקולאס מדורו ואשתו סיליה פלורס. בסופו של המבצע הזה נחתו השניים על אדמת ארה"ב והועברו לכלא מאובטח בברוקלין. במסיבת עיתונאים הצהיר טראמפ כי ארה"ב "תנהל" את ונצואלה. בפוסט כמה ימים אחר כך הגיב לאדם שכינה את רוביו "הנשיא בפועל של ונצואלה", וכתב: "נשמע טוב".
הכל זה מלמעלה
זה אכן היה ניצחונו הגדול של רוביו, לא רק בתוך הממשל הנוכחי אלא בכלל. רוביו (54, נשוי ואב לארבעה) נולד במיאמי להורים שהיגרו מקובה מעט לפני שנפלה לידי הקומוניזם בשנות ה־50. אביו עבד כברמן, אמו כעוזרת בית ו"החלום האמריקני" היה עבורו ביוגרפיה, לא סיסמה. בסלון המשפחתי פוליטיקה לא היתה מושג מופשט אלא זיכרון חי: סיפורים על חירות שאבדה ועל משטר שהפך מיליונים לפליטים. זה היה החינוך הפוליטי הראשון שלו.
וביו (54, נשוי ואב לארבעה) נולד במיאמי להורים שהיגרו מקובה מעט לפני שנפלה לידי הקומוניזם בשנות ה־50. אביו עבד כברמן, אמו כעוזרת בית ו"החלום האמריקני" היה עבורו ביוגרפיה
אמונתו הנוצרית היא אחד הגורמים המעצבים של אופיו - ושל הפוליטיקה שלו. "האמונה שלו, הקתוליות שלו, באמת הגדירה את חייו הפוליטיים", אומר ל"היום" בכיר במחלקת המדינה שפועל לצידו של רוביו יותר משני עשורים, "זה הבסיס, היסוד של מי שהוא". במארס האחרון הופיע רוביו בראיון בפוקס כשעל מצחו משוח סימן צלב באפר, כמנהג הקתולים ביום הפותח את ימי התענית לפני הפסחא.
אלא שגם כאן יש מורכבות: רוביו עבר מסע רוחני סוער - נולד קתולי, הוטבל כמורמוני כילד, חזר לקתוליות, ובשנות האלפיים נמשך למגה־כנסייה בפטיסטית במיאמי. לרבים סגנון נאומו מזכיר את הטפותיו של מטיף אוונגליסטי, והוא עצמו מתנגד עיקש להפלות. באופן מסוים, הוא מייצג איחוד של התפיסות הדתיות המרכזיות בציבוריות האמריקנית.
בנאום הפרידה שלו מבית הנבחרים של פלורידה, במאי 2008, התייחס רוביו לאמונתו. "אלוהים אמיתי", הכריז בלהט, "לא אכפת לי מה בתי המשפט ברחבי המדינה אומרים. לא אכפת לי אילו חוקים אנחנו מעבירים. אלוהים אמיתי. אי אפשר להעביר פסיקה שתרחיק את אלוהים מהבניין הזה. לא אכפת לו מבית המשפט העליון של פלורידה. לא אכפת לו מבית המשפט העליון של ארה"ב".
הוא המשיך: "אלוהים אוהב כל בן אדם על פני כדור הארץ, אם אתה עובר ואם אתה מאחורי סורג ובריח. לא אכפת לו אם יש לך ויזה להיות כאן באופן חוקי. הוא אוהב אותך. לא אכפת לו אם ביצעת את המעשה הנתעב ביותר שהפר את חוקי האדם. הוא אוהב אותך".
"ידיים קטנות"
הנסיקה הפוליטית של רוביו היתה מהירה. בשנות ה־20 וה־30 לחייו התקדם בפוליטיקה של פלורידה: חבר מועצת עיר, חבר בית הנבחרים של המדינה, ובגיל 35 כבר היה יו"ר בית הנבחרים - הצעיר ביותר וההיספני הראשון בתפקיד. ג'ב בוש, מושל פלורידה לשעבר ובנו של הנשיא ה־41, היה המנטור שלו וראה בו את עתיד המפלגה.
ב־2010 נבחר לסנאט על רקע גל "מסיבת התה" - תנועה שמרנית פופוליסטית, מבשרת בואה של תנועת MAGA - שהתנגדה להרחבת הממשל הפדרלי אחרי המשבר הכלכלי של 2008. בוושינגטון בנה פרופיל של מחוקק רציני בנושאי חוץ וביטחון, נחשב לנואם מבריק ונתפס כמועמד טבעי להנהגת המפלגה הרפובליקנית.
ב־2016 התמודד רוביו בפריימריז הרפובליקניים לנשיאות. דמותו המהוקצעת,
הפוליטיקאיות למשעי והרעיונות השמרניים שדגל בהם התנגשו חזיתית בדונלד טראמפ, כוכב השביט הפופוליסטי שדרך בשמיה של הפוליטיקה האמריקנית. רוביו כינה אותו "נוכל", הזהיר שהוא "אינו כשיר להיות נשיא" ותיאר אותו כ"סכנה לתנועה השמרנית". טראמפ לא נותר חייב: הוא הדביק לרוביו את הכינוי "מרקו הקטן" ותיאר אותו כ"קל משקל" וכ"בובה של הממסד".
חלופת המהלומות בין טראמפ לרוביו היתה אלימה, גם ביחס לטראמפ עצמו וגם ביחס לפריימריז המכוערים של 2016. רוביו לקח על עצמו את המלחמה מול המועמד הפופוליסטי שהממסד הרפובליקני לא ידע איך להתמודד איתו. בעימות בפברואר הטיח בטראמפ: "אם לא היית יורש 200 מיליון דולר, היית מוכר שעונים".
טראמפ, שלא רגיל להתגונן, נאלץ להגיב: "תסתכלו על הידיים האלה, הן קטנות? אם הן קטנות, משהו אחר בטח קטן. אני מבטיח לכם שאין בעיה".
בעצרת הבחירות ירד מתחת לחגורה ולעג לידיים הקטנות שלו לכאורה: "הוא גבוה ממני, אז אני לא מבין למה הידיים שלו בגודל של מישהו בגובה 1.57 מ'. ואתם יודעים מה אומרים על גברים עם ידיים קטנות - אי אפשר לסמוך עליהם". טראמפ, שלא רגיל להתגונן, נאלץ להגיב בעימות בדטרויט: "תסתכלו על הידיים האלה, הן קטנות? אם הן קטנות, משהו אחר בטח קטן. אני מבטיח לכם שאין בעיה".
בחלק אחר של אחד העימותים השניים התעמתו על מדיניות החוץ. כשטראמפ התרברב שהוא יכול לנהל משא ומתן עם הפלסטינים, רוביו קטע אותו: "הפלסטינים זה לא עסקת נדל"ן, דונלד". טראמפ השיב: "אתה לא יכול לנהל משא ומתן. עם החשיבה שלך לעולם לא תביא שלום".
זה לא עבד. ב־15 במארס הפסיד רוביו את פלורידה, מדינת הבית שלו, והודיע על פרישתו מהמרוץ. "אני לא אהיה סגן נשיא של אף אחד", אמר לכתבים כשניכרת בפניו האכזבה הקשה. "אני אסיים את הקדנציה שלי בסנאט ובינואר אהיה אזרח פרטי".
רוביו נעשה ל"מתרגם" של המפלגה הישנה לעולם החדש: במקום "הפצת דמוקרטיה" הוא דיבר על "הגנה על הביטחון הלאומי", במקום התערבות אידיאולוגית - מלחמה ב"קרטלי הסמים שמרעילים את העם האמריקני ומעמד הביניים"
הרגע הכואב ההוא עבר, והחיידק הפוליטי לא אפשר לרוביו לפרוש. "הוא הוריד את הראש למטה, עבד כסנאטור והבין איך עקרונות מדיניות החוץ שלו יכולים לעבוד בתוך העידן הרפובליקני של טראמפ", אומר ל"היום" הבכיר. "הוא יכול היה לצאת מהחיים הציבוריים כמו רבים שהובסו על ידי טראמפ, אך במקום זאת הוא הבין שהמפלגה נעה לעבר זעם ופופוליזם - בניגוד למה שחשב ב־2016".
במקום להיעלם מהחיים הפוליטיים כמו רבים שטראמפ רמס בדרכו, רוביו הצטרף למנצחים, בדרכו שלו. התפיסות הניאו־קונסרבטיביות שדגל בהן - דומיננטיות אמריקנית, מלחמה במשטרים עוינים, שוק חופשי, הפעלת כוח - הפכו למושג מגונה ברפובליקניות החדשה שדגלה בבדלנות ובסיום "המלחמות האינסופיות". רוביו נעשה ל"מתרגם" של המפלגה הישנה לעולם החדש: במקום "הפצת דמוקרטיה" הוא דיבר על "הגנה על הביטחון הלאומי", במקום התערבות אידיאולוגית - מלחמה ב"קרטלי הסמים שמרעילים את העם האמריקני ומעמד הביניים". המטרות נשארו דומות - הפלת משטר קומוניסטי ועוין בחצר האחורית של ארה"ב - השפה השתנתה.
אותו בכיר מוסיף: "אני לא חושב שהמהות של מרקו רוביו אי־פעם השתנתה. אני רואה קו ישיר. אותו 'לוחם שמח' של הבטחה, תקווה והשראה כבר בשנות ה־20 לחייו הוא אותו אדם שהוא גם היום, בשנות ה־50 לחייו. המהות שלו תמיד היתה אדם שנלהב ממה שהוא מאמין בו, מחויב לאמונה הקתולית ולמשפחה שלו, ובאופן כללי היותו אדם אופטימי".
העימות עם וויטקוף
תחילת דרכו בממשל היתה כאמור קשה, וליתר דיוק: משעממת. סטיב וויטקוף, מיליארדר הנדל"ן והחבר ממנהטן, הרחיב ממשרדו הקטן במחלקת המדינה את תחומי עיסוקו מעזה ואיראן ועד המלחמה באוקראינה. נראה היה שהאיש הזה, שמעולם לא עסק בדיפלומטיה, הוא מזכיר המדינה בפועל. וויטקוף טס במטוס הפרטי שלו לפגישות עם פוטין ובכירים ערבים, וקבע פגישות עם מנהיגים בלי לעדכן את רוביו.
בשלהי נובמבר ובתחילת דצמבר קיווה וויטקוף להתניע מחדש את השיחות לסיום המלחמה באוקראינה, אחרי ההצלחה בעזה. כבר אז נטייתו לטובת רוסיה היתה נושא לשיחה, וגבות הורמו כשהגיע לפגישה בקרמלין ללא מתרגם מטעמו ונעזר בשירותי התרגום שהרוסים שמחו להציע. התוכנית הודלפה לתקשורת, והטייתה לטובת פוטין עוררה סערה בעולם. האתר "בלומברג" שם את ידו על שיחה שבה וויטקוף הציע למקביליו הרוסים לתאם שיחת טלפון בין טראמפ לפוטין ממש לפני ביקורו המתוכנן של הנשיא האוקראיני זלנסקי בבית הלבן - מהלך שהרוסים קיוו לחזק בו את עמדת המיקוח שלהם.
באופן בהול הוחלט לקיים שיחות עם נציגי אוקראינה בז'נבה. לפי NBC, באותה העת רוביו התכונן לחתונה של מכרים בצפון קרוליינה, שבה שתי בנותיו שימשו שושבינות, כשנודע לו שוויטקוף כבר בדרך לז'נבה. בלעדיו. זו לא היתה הפעם הראשונה: באפריל, לקראת שיחות בפריז, גילה שוויטקוף קבע לעצמו פגישה עם הנשיא עמנואל מקרון בלי ליידע אותו. משרד החוץ הצרפתי הודיע לאנשיו שהם צריכים את אישור וויטקוף כדי שרוביו יצטרף - רגע משפיל למזכיר המדינה.
רוביו עזב במהירות והצליח להגיע בזמן. בז'נבה הוא הצליח לשנות רבות מהדרישות הקשות ביותר עבור קייב, שוויטקוף הכליל בהצעה. המאמץ הדיפלומטי ההוא להביא לסיום המלחמה באופן שישים את אוקראינה בעמדת נחיתות, סוכל. זו היתה הדגמה חיה להבדל בין הדיפלומטיה ה"טראמפיסטית" - עסקית, ישירה, חסרת סבלנות לפרוטוקולים, עוינת לעיתים קרובות לבעלות ברית - לזו של רוביו.
"רוביו רתם את הניסיון שצבר בוועדות החוץ והמודיעין של הסנאט כדי לתרגם את האינסטינקטים של טראמפ למדיניות חוץ. הוא הפך לגורם שמאזן בין הבדלנים במפלגה לבין הצורך בהפגנת כוח", מסביר פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות באוניברסיטת תל אביב.
כוחו העולה של רוביו לא נעלם מעיניהם של הצייצניים. מם (Meme) אחד נעשה פופולרי במיוחד: בפברואר, בזמן העימות הסוער בין טראמפ לזלנסקי בבית הלבן, צולם רוביו שוקע לתוך הספה בחדר הסגלגל, ידיו שלובות ופניו קפואות, כאילו מבקש שתבלע אותו כדי לא לחזות בדיפלומטיה האמריקנית מתנפצת לרסיסים. המצלמות היו מרותקות להתנגשות הלא מנומסת בין האיש החזק בעולם - וסגנו ג'יי. די. ואנס - לנשיא אוקראינה, שהואשם ב"חוסר הכרת תודה" וגורש מהבית הלבן.
ברבות הזמן הצילום הזה הפך דווקא להלצה על כוחו העולה: הגולשים הלבישו אותו בלבוש נשיא ונצואלה, אייתוללה איראני, אסקימואי בגרינלנד ומדיו של פידל קסטרו, שליטה המיתולוגי והמנוח של קובה. כל אלה סימלו כביכול את שורת התפקידים שהוא עומד לשאת כאשר ארה"ב כביכול תשתלט על המדינות האלה. אתר סאטירה אחר התבדח כי "הבית הלבן מודיע כי מיליון משרות חדשות התווספו בדצמבר - כולן אוישו על ידי מרקו רוביו".
"אין שום סיכוי שמרקו רוביו יסיים את כהונתו כשהמשטר בקובה נותר על כנו", אמר הבכיר במחלקת המדינה ל"היום"
בכל הקשור לקובה, רוביו לא במצב רוח לבדיחות. "אין שום סיכוי שמרקו רוביו יסיים את כהונתו כשהמשטר בקובה נותר על כנו", אמר הבכיר במחלקת המדינה ל"היום". "בעיניו, קובה היא היעד הבא. זה אישי עבורו, זה עניין משפחתי". במסיבת העיתונאים אחרי לכידת מדורו, אמר רוביו: "אם הייתי גר בהוואנה והייתי בממשלה, הייתי מודאג".
אלא שבינתיים, וביתר שאת השבוע, נראה שהדיפלומטיה האמריקנית הפליגה שוב הרחק מקור הרוח של רוביו אל הכפור של גרינלנד, כשהיא מובלת על ידי הרצון הישן־חדש של הנשיא להשתלט על האי הארקטי, וכזכור, הנשיא אף מסרב לשלול מהלך צבאי כדי להשיג אותו.
רוביו כבר ניסה להרגיע את המצב. בשיחה עם שר החוץ הצרפתי ז'אן־נואל בארו הוא שלל את האפשרות ש"מה שקרה בוונצואלה יקרה בגרינלנד", כך לדברי האחרון לרדיו המקומי. אך עד כמה יצליח רוביו להניא את הנשיא מלחתור לממש את היעד, שהשגתו נראית כמסכנת את קיומה של ברית נאט"ו? "הוא עושה כמיטב יכולתו לרסן את הדחפים הגרועים ביותר של טראמפ", אמר ל"ניו יורקר" שר חוץ אירופי, "הוא מבין את מה שמונח על הכף. הוא לוחש לטראמפ באוזן, אבל יש גבול גם להשפעה שלו".
קרב הירושה
שלוש שנים לפני סיום הקדנציה האחרונה - עוד מסגרת שהתערערה בשנה האחרונה כשטראמפ סירב לשלול קדנציה שלישית - הנשיא כבר סימן את שני יורשיו, ולא פעם אחת. במאי הוא הזכיר את רוביו לפני ואנס כשנשאל מי ימשיך את תנועת ה־MAGA. באוגוסט הוא אמר שוואנס הוא "סביר להניח" היורש, אבל הוסיף שרוביו "אולי יתחבר עם ג'יי.די בצורה כלשהי".
ג'יי.די ואנס, בניגוד לרוביו, הוא היורש הטבעי והבלתי מעורער של הנהגת התנועה. סגן הנשיא בן ה־41 נולד לעוני בעיירה מתפוררת באוהיו בחגורת הפלדה של ארה"ב לאם מכורה לסמים ולאב שנעלם מחייו. את ילדותו תיאר בספר זיכרונות שהפך לסרט בנטפליקס ("יומני האפלצ'ים") ולמפתח להבנת הבסיס הבוחר של טראמפ. בעוד רוביו הוא בוגר המפלגה הרפובליקנית הישנה שלמד לדבר בשפת MAGA, ואנס הוא כביכול התגלמות התנועה עצמה: הוא האנשים שבשבילם הגלובליזציה, החלומות הגדולים על שוק חופשי וקץ ההיסטוריה לא עבדו.
רוביו מצידו עושה ככל יכולתו להתנער מהציפייה שיתמודד ראש בראש מול ואנס על התפקיד - ועל נשמתה של המפלגה הרפובליקנית. בראיון עם לארה טראמפ, כלתו של הנשיא, הוא אמר שוואנס "יהיה מועמד נהדר אם הוא יחליט שהוא רוצה לעשות את זה... הוא חבר קרוב, ואני מקווה שהוא מתכוון לעשות את זה". רוביו הוסיף שהוא יהיה מרוצה מתפקיד מזכיר המדינה כ"פסגה של הקריירה שלי", אך הוסיף כי "לא ניתן לדעת מה העתיד טומן, אף פעם לא שוללים דברים... דברים משתנים מהר מאוד".
"אם הוא יבחר להעניק את תמיכתו למועמד מסוים, המשחק נגמר. אך אם הוא יחליט להישאר מחוץ לזה, לתת לזה לקרות מעצמו ולקיים את 'משחקי הרעב' בפריימריז, הכל פתוח".
עבור ישראל, המאבק האפשרי ביניהם עשוי להיות גורלי מתמיד - בעיקר לנוכח האובדן הכמעט מוחלט של התמיכה הדמוקרטית. "הם מייצגים שתי גישות מנוגדות", אומר פרופ' זומר, "רוביו מגלם את הזרם הרואה בישראל נכס אסטרטגי חיוני ומרכיב קריטי בבלימת איראן וסין - גישה ניצית הדוגלת במעורבות אמריקנית אקטיבית ובתמיכה צבאית ודיפלומטית רחבה כחלק מהגמוניה גלובלית. לעומתו, סגן הנשיא ואנס מוביל את הקו של אמריקה תחילה, America First, השואף לצמצם את המעורבות האמריקנית בעולם". הוא מוסיף כי "ואנס עשוי להוביל לעידן של תמיכה מרחוק. כפי שהתבטא לפני הבחירות ב־2024, אם ישראל תהיה מעוניינת להילחם מול איראן היא תוכל לעשות זאת, אבל מדובר בהחלטה שלה שהיא תצטרך לשאת בהשלכותיה".
אות מבשר רעות נתן ואנס בהופעתו האחרונה בכנס שמרני בדצמבר, שהתנהל בזמן שבתוך הימין האמריקני התנהלה "מלחמת אזרחים" בין השמרנים - שאותם ייצג בן שפירו - למשפיענים כמו טאקר קרלסון וניק פואנטס, שאמירותיהם נעות בין אנטישמיות גלויה לאנטי־ישראליות יוקדת. "לא הבאתי איתי רשימה של שמרנים שצריך לגנות או להחרים", אמר, בדברים שדווקא מלמדים יותר מכל באיזה צד בחר.
לבסוף, נראה שהכל תלוי בטראמפ עצמו. כשהתבקש הגורם ששוחח עם "היום" להעריך מי ינצח במאבק פוליטי בין השניים, אמר: "מי יודע? אפילו חצי שנה הם חיים שלמים בפוליטיקה. הרבה מזה תלוי בכלכלה, וכמובן, זה תלוי בטראמפ. אם הוא יבחר להעניק את תמיכתו למועמד מסוים, המשחק נגמר. אך אם הוא יחליט להישאר מחוץ לזה, לתת לזה לקרות מעצמו ולקיים את 'משחקי הרעב' בפריימריז, הכל פתוח".
