ראש הממשלה צודק - טראמפ מחפש שותפים, לא בני ברית לתמוך בהם

בראיון ל"אקונומיסט" הבריטי הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא מתכוון לסיים את הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל בתוך עשור. מדובר בסיוע בהיקף של 3.8 מיליארד דולר בשנה, שחוזר בסופו של יום לתעשיות אמריקאיות לצורך רכישת פלטפורמות אמריקאיות לצה"ל - ובעיקר לחיל האוויר הישראלי. הסכם הסיוע, שנחתם עם ממשל אובמה בשנת 2016, יסתיים בשנת 2028. ללא הסכם חדש, ישראל תיאלץ "לוותר" על סכום שנתי זה.

הצהרת נתניהו מגיעה על רקע דיון ער בארה"ב בנוגע למודל השותפות עם ישראל. בצד אחד נמצא המחנה הקורא להפסקת הסיוע, בטענה שעוצמתה של ישראל אינה תואמת עוד את רשימת המדינות הזכאיות לסיוע ביטחוני אמריקאי - רשימה שכוללת, למעט אוקראינה מאז הפלישה הרוסית, בעיקר מדינות עולם שלישי עניות וחלשות.

ביקורת זו נשמעת הן מהצד הדמוקרטי (שמוסיף גם ביקורת על חוסר היכולת להשתמש בסיוע כמנוף לריסון ישראל בזירה הפלסטינית), והן מחלקים הולכים וגדלים בצד הרפובליקני - כולל בבייס הפוליטי של טראמפ.

ראשית, חשוב להדגיש כי מדובר בכ-11% מתקציב הביטחון שאושר לשנת 2026. זהו סכום משמעותי מאוד, שמאפשר הקצאת משאבים גמישה יותר בכלכלה הישראלית. נכון שגם ללא הסכום הזה מדינת ישראל תוכל לשמר את רמת הביטחון הקיימת לאזרחיה, אך הדבר ייעשה על חשבון צרכים חשובים שגם כיום אינם מקבלים מענה מספק - כמו חינוך ובריאות.

חיל האוויר לא ייסגר וכלכלת ישראל לא תקרוס כתוצאה מכך, כפי שמתריעים מומחים ופרשנים שונים. עם זאת, דווקא בעת שישראל עדיין מתמודדת עם חזיתות פתוחות רבות, ויש צורך למלא מלאים ולשקם מערכות וכלי לחימה, הפסקת הסיוע האמריקאי עלולה לפגוע ביכולתה לתת מענה לאתגרים הביטחוניים שאיתם היא מתמודדת לאחר המלחמה.

שלוש המגמות המאיימות על ביטחון ישראל

כדי להבין את גודל האיום, חשוב לקחת בחשבון שלוש מגמות המאיימות כיום על ביטחון ישראל. ראשית, אויבי ישראל אינם שוקטים על שמריהם. הם נערכים לסבב הבא מתוך תפיסה שהמלחמה דווקא הוכיחה כי הדרך להביא להשמדת ישראל היא מלחמת התשה רב-זירתית. הלקח שהם צפויים להפיק מהמלחמה הוא הצורך להפתיע כדי לא להיות מופתעים, ולפעול בעוצמה רב-זירתית כדי למנוע מצב של מערכה ישראלית מבודדת נגד כל אויב בנפרד - כפי שקרה במהלך המלחמה.

כל עיכוב בשיקום הפלטפורמות, במלאי התחמושת ובחלפים של צה"ל עלול לעודד את אויביה להפתיע אותה, או לפגוע ביכולתה להגן על עצמה.

שנית, היתרון הצבאי האיכותי של ישראל נשחק נוכח הנכונות האמריקאית להרחיב עסקאות נשק באזור ולמכור פלטפורמות מתקדמות לשכנותיה של ישראל - ובראשן סעודיה וטורקיה. לכך מתווספים מהלכים שאינם קשורים ישירות לארה"ב אך גם הם מאתגרים את עליונותה של ישראל: פיתוח התעשיות הביטחוניות המקומיות באיראן ובטורקיה.

מהפכת הבינה המלאכותית והשקעות הענק בטכנולוגיות עילית במדינות המפרץ (בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות) צפויות לשחוק עוד יותר את היתרון הישראלי. על כן, ישראל נדרשת למצוא דרכים חדשות לשמר את יתרונה הצבאי ולהשקיע בכך משאבים רבים - ובאופן מיידי.

שלישית, ישראל יוצאת מהמלחמה כתלויה הרבה יותר בארה"ב. תלות זו נובעת מהתרחקות שותפותיה המסורתיות של ישראל במהלך המלחמה, בעיקר לאחר "קמפיין ההרעבה", ובדגש על מדינות המערב. התלות בארה"ב באה לידי ביטוי בהסכמה ישראלית להחלטות המנוגדות לאינטרס הישראלי: קיבוע מעמדה של טורקיה כמעצמה דומיננטית בסוריה, כפייה על ישראל להתחייב שלא לתקוף עוד יעדי חמאס בקטר, סיום המלחמה בעזה וקידום תכנית טראמפ ללא פירוק חמאס מנשקו.

גם הצורך ב"אישור אמריקאי" לתקיפה באיראן והתיאום עם ממשל טראמפ בכל זירה לאחר המלחמה מצביעים על התלות הישראלית הגוברת. טראמפ הוא נשיא הקשוב לאינטרס הביטחוני הישראלי, אך הוא מוקף ביועצים המייחסים לכך חשיבות נמוכה יותר, וצפוי בעתיד להתחלף בנשיא אוהד פחות. בעולם של אינטרסים, ישראל נדרשת לחשוב לא רק מה ארה"ב יכולה לעשות בשבילה - אלא גם מה היא יכולה לעשות בשביל ארה"ב, בפרפראזה לנאומו של ג'ון קנדי.

לישראל מספר אינטרסים מרכזיים

לנוכח המגמות המטרידות הללו, לישראל יש מספר אינטרסים מרכזיים. ראשית, לשמר את הסיוע הביטחוני ככל שניתן. מעבר לתרומתו המשמעותית לכלכלת ישראל, מדובר בערובה אמריקאית לביטחון ישראל. מנהיגים נמדדים במעשיהם, והפסקת הסיוע האמריקאי על ידי טראמפ עלולה להתפרש בעיני אויבי ישראל כנסיגה אמריקאית ממחויבותה לביטחון ישראל - תפיסה שתועצם תחת נשיאים פחות אוהדים.

שנית, לשדרג את מעמדה של ישראל מול ארה"ב, כדי לקבל גישה לפלטפורמות שהיו חסומות בפניה עד היום ולפתוח נגישות לתשתיות טכנולוגיות אמריקאיות רגישות.

שלישית, להגדיל ולהבליט את התרומה הישראלית לאינטרס האמריקאי, כדי לבסס את היחסים בין המדינות על אינטרסים הדדיים - ולא רק על אהדה לישראל או אמונה ברעיון הציוני.

כבר כיום לישראל תרומה אדירה לאינטרס האמריקאי. ארה"ב סיימה את המלחמה כמעצמה הדומיננטית באזור, בין היתר בזכות תמיכתה בישראל והישגי צה"ל. הניסיון המבצעי שישראל מספקת למערכות אמריקאיות מעלה את האטרקטיביות שלהן בעולם וחוסך שנים של פיתוח ומחקר.

ישראל תורמת גם למגזר הטכנולוגי האמריקאי באמצעות הון אנושי ייחודי במרכזי הפיתוח של ענקיות הטכנולוגיה, ושיתוף פעולה אזרחי במסגרת הקרנות הדו-לאומיות. במיינד ישראל הערכנו את התרומה הישראלית הישירה לאינטרס האמריקאי בכ-15 מיליארד דולר בשנה - פי ארבעה מהסיוע האמריקאי לישראל. נתון זה ממחיש את הפוטנציאל האדיר שבהרחבת ההשקעה המשותפת במחקר ופיתוח טכנולוגי, ביטחוני ואזרחי כאחד.

על ראש הממשלה לא להסתפק בהודעה על הפסקת הסיוע בתוך עשור, אלא להקים תשתית למודל שותפות חלופי, עתידי ומוצלח, שיביא את היחסים בין המדינות לגבהים חדשים וישמר את המחויבות האמריקאית לביטחון ישראל תחת כל ממשל עתידי. במסגרת זו, יש לשים על שולחנו של טראמפ חבילה כוללת.

החבילה צריכה לכלול חידוש הסיוע הביטחוני לעשור נוסף, תוך התחייבות ישראלית לסיום מודל הסיוע בתום ההסכם החדש (עם אפשרות לצמצום הדרגתי בהתאם להתפתחויות האזוריות), ולצד זאת חיזוק השותפות הביטחונית באמצעות קידום פרויקטים משותפים של השקעה בהגנה אווירית - במסגרת חזון הנשיא טראמפ ל"כיפת זהב" שתגן על ארה"ב.

במקביל, על ישראל להגדיל את הרכש הביטחוני מארה"ב על חשבון אירופה. אף שמדובר במהלך יקר יותר, הוא ישדר מחויבות ישראלית לאינטרס האמריקאי ויחזק את חסינות שרשראות האספקה של ישראל. כפי שלמדה ישראל במלחמה - לעיתים עדיף לרכוש בעלות גבוהה יותר ממדינה אמינה, כדי להימנע מאמברגו בשעת חירום.

בנוסף, יש לחתום על הסכם טכנולוגי כבסיס למודל שותפות חדש. הסכם זה יבסס שותפות על השקעה שווה בטכנולוגיות עילית: בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, אנרגיה, שבבים וחומרים קריטיים. היקף ההסכם צריך להיות קרוב לזה של ההסכם הביטחוני, כדי לשדר רצינות ישראלית במעבר למודל השותפות החדש.

לבסוף, נדרש מהלך חקיקתי הדדי: ישראל תתאים את עצמה לסטנדרט האמריקאי ביצירת "חומת אש" שתמנע זליגת טכנולוגיות רגישות לסין, וארה"ב מצידה תשדרג את מעמדה של ישראל בבסיס התעשייתי האמריקאי - כולל נגישות למערכות מתקדמות ולתשתיות טכנולוגיות רגישות, בדגש על המעבדות הלאומיות.

נתניהו צודק - יש לסיים את מודל הסיוע האמריקאי בעוד עשור. אך חשוב לשמר אותו לאורך העשור הקרוב, ובמקביל לבנות מודל שותפות חדש שיניב הצלחה לשתי המדינות ויבשיל עד לסיום הסיוע.

הכותב הוא ד״ר אבנר גולוב, סגן נשיא מיינד ישראל, ולשעבר מחזיק תיק ארה״ב במל״ל.