"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
ההוראה של טראמפ לפעולה - שורשים היסטוריים של מדיניות אמריקנית
לכידת נשיא ונצואלה איננה תקדים: מהמאה ה־19 ועד היום ארה"ב מתערבת באופן תדיר באמריקה הלטינית • המהלך גם מעביר מסר לאיראן ולחמאס, לבל יקלו ראש באזהרות טראמפ באשר לנכונותו להשתמש בכוח
מדורו | צילום: טרו סושיאל

ההוראה של טראמפ לפעולה - שורשים היסטוריים של מדיניות אמריקנית

לכידת נשיא ונצואלה איננה תקדים: מהמאה ה־19 ועד היום ארה"ב מתערבת באופן תדיר באמריקה הלטינית • המהלך גם מעביר מסר לאיראן ולחמאס, לבל יקלו ראש באזהרות טראמפ באשר לנכונותו להשתמש בכוח

פרופ' אברהם בן-צבי
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

מתקפתו הנרחבת של הצבא האמריקני על מתקנים ותשתיות בקראקס בירת ונצואלה הגיעה לשיאה בפעולה של כוח דלתא, שבוצעה בליל שבת האחרון. המתקפה, שהביאה ללכידתם ולהטסתם לארה"ב של נשיא ונצואלה (העוין ביותר לארה"ב, ומי שתמך נחרצות באיראן, בסין וברוסיה), ניקולס מדורו, ושל אשתו, סיליה פלורס, אינה מהווה תקדים ביחסים שבין מעצמת־העל האמריקנית לבין יריבותיה החלשות באמריקה הלטינית ובמרחב הים הקריבי. בינואר 1990 נחטף נשיא פנמה, מנואל נורייגה, היישר לכלא הפדרלי בפלורידה, ובו שהה עד לשחרורו בשנת 2007. למרות ששיתף פעולה עם ה־C.I.A, העובדה שפעל במקביל גם עבור סוכנויות ביון אחרות, ובה בשעה אף לא הדיר את עצמו ממעורבות בעסקאות סמים - חרצה את גורלו.

טראמפ בראיון ראשון אחרי תפיסת מדורו %2F%2F פוקס ניוז

על פי אמנת האו"ם (סעיף 2) אין זה חוקי לחטוף ראש מדינה מכהן, הנהנה מחסינות אישית מוחלטת, מפני מעצר משטח ריבוני של מדינתו (למעט על פי צו של בית דין בינלאומי). ואולם איסור זה לא הרתיע את ממשל ג'ורג' ווקר בוש בפעולתו נגד נורייגה, ואף לא מנע מהנשיא טראמפ להעניק למדורו כרטיס טיסה ואישור כניסה לממלכתו, אף ללא ויזה. שכן, מדובר בביטוייה הצרופים והמזוקקים ביותר של "דוקטרינת מונרו" מ־1823, המגדירה את אמריקה הלטינית כאזור השפעה אמריקני לגיטימי בלעדי.

אין הפתעות

ואכן, בהסתמך על דוקטרינה זו, יצא נשיא ארה"ב ב־1898, ויליאם מקינלי, למלחמה בקובה נגד השלטון הספרדי (וניצח בה ללא קושי), ואילו בשנת 1961 הורה הנשיא הטרי ג'ון קנדי על פלישה (שהוצגה כפעולה שיזמו גולים קובנים) למפרץ החזירים בקובה (שנכשלה כליל עד מהרה ורק תרמה לחיזוקו של יעד התקיפה - משטרו של נשיא קובה פידל קסטרו). ארבע שנים מאוחר יותר שיגר הנשיא לינדון ג'ונסון כוח נחתים לרפובליקה הדומיניקנית (והביא לבחירתו לנשיאות של חואקין בלאגר).

גם אם לא הגיעו הדברים לידי עימות צבאי כולל, לא היססו ממשלי ארה"ב להפעיל את השפעתם על אופי השלטון הרצוי להם בחצר האחורית שלהם, ולא אחת גם הביאו מנופי הלחץ הכוחניים שבהם השתמשו לשינוי המשטר. כך קרה בגואטמלה ב־1954 (שם סולק מהשלטון הנשיא הנבחר חקובו ארבנץ גוסמן בעקבות הפיכה צבאית שתוכננה על ידי גורמים בממשל אייזנהאואר), וכך קרה גם בצ'ילה, כאשר הצעדים החריפים (שברובם היו סמויים) שיזם ממשל ניקסון החל מ־1970 להפלתו של משטר הנשיא סלבדור איינדה הביאו להפיכה צבאית ב־1973, להתאבדותו של איינדה המרקסיסט ולעלייתו לשלטון של הדיקטטור אוגוסטו פינושה. שלטון זה, יש להדגיש, התאפיין ברדיפה, דיכוי ורצח של יריבים פוליטיים.

על רקע זה של בחישה מתמדת בפוליטיקה הפנימית במדינות אמריקה הלטינית, שרק דגימה מזערית ממנה הוזכרה לעיל, התנהלותו של טראמפ בחזית ונצואלה אינה אמורה להפתיע. אין גם לקשור אותה אך ורק ל"צופן התפעולי" שלו ולנטייתו לפעול "מחוץ לקופסה". שכן למרות שלמהלך נלוו סממנים "טראמפיים" ייחודיים (כגון דרישתו לפיצויים, שארה"ב זכאית להם לא רק תמורת הנפט, שוונצואלה מייצאת למדינות "ציר הרשע" תוך עקיפת משטר הסנקציות, אלא גם על יסוד החלטתה, בשנת 1965, להלאים את משק הנפט), הוא מעוגן ביסודו בדפוסי התנהלות מושרשים ומסורתיים שעיצבו ויישמו ממשלי ארה"ב עוד מעידן מקינלי הרחוק באמריקה הלטינית, שאותו הגדירו כאזור השפעה בלעדי. עם זאת, אין להתעלם מהדגש החזק שטראמפ שם מתחילת כהונתו השנייה על הצורך החיוני להשתלט על מקורות אנרגיה ומחצבים חיוניים, שיאפשרו לו להשתחרר מנטל כספי (או מתלות כלשהי, אם כי לא לגבי ונצואלה), והמדובר הן בחצר האחורית שלו (פנמה) והן בזירות אחרות (גרינלנד). אין להתעלם גם מנחישותו להילחם מלחמת חורמה בקרטלי ובברוני הסמים, בעיקר בוונצואלה, שפעילותם מהווה סכנה מוחשית ומיידית לאושיות החברה האמריקנית, בריאותה וחוסנה. יש לציין גם שהמלחמה בהברחת הסמים המסוכנים היתה נדבך מרכזי במערכת הבחירות האחרונה, שבה התחייב טראמפ לעקור מן השורש את מגפת הסמים המסוכנים, המוברחים אל רחובות הערים בארה"ב וזורעים מוות.

מסר ליריבות נוספות

וכך, בעוד שסגנית הנשיא לשעבר ויריבתו למרוץ, קמלה האריס, ניסתה להתמודד עם בעיית הברחת הסמים באמצעות תוכניות חינוך ופיתוח ארוכות טווח ברחבי האזור, אך נכשלה כישלון חרוץ באיתור פתרונות מיידיים, הפגין טראמפ נחרצות, נחישות וכושר מנהיגות אל מול האתגר. בכך העביר מסר רב עוצמה גם ליריבים אחרים של ארה"ב, ובראשם איראן וחמאס, לבל יקלו ראש באזהרותיו ובאיומיו על אודות נכונותו להשתמש בכוח אם ימשיכו להפגין קשיחות ונוקשות בעמדותיהם (טראמפ קיים דיאלוג עם מדורו עד ערב הפעולה ממש, אך לא הצליח לרכך את עמדותיו בשום מישור). לעומת הנשיא קנדי, שלא הצליח לסתום את הגולל על משטרו של אויבו המרכזי בגזרה, פידל קסטרו, זאת חרף מאמציו הבלתי נלאים (ולא רק במפרץ החזירים), השכיל הנשיא הנוכחי לבצר את מעמדו כהגמון הבלתי מעורער ולא רק במרחב ההשפעה המסורתי שלו.

שליט ונצואלה מדורו במפגן כוח מול האפשרות של פעולה צבאית אמריקנית (ארכיון) %2F%2F רויטרס

למרות שהצליח, בפעולתו הנועזת והמדויקת, הן לעצור ולהעמיד לדין את מדורו בארה"ב והן להקרין דימוי הרתעתי עוצמתי לאויבותיה של מעצמת־העל האמריקנית, כפי שהדגיש במסיבת העיתונאים שלו אתמול, לא ברור עדיין אם המהלך הצבאי אכן יוכיח את עצמו כטיפול שורש, שיחסום או ימזער את נתיב הברחת המוות הלבן. לא ברור גם אם האגף הבדלני בתנועה הרפובליקנית יביע תמיכה במה שנראה כגלישה בנתיב של מעורבות גוברת בזירה צבאית ומדינית. שכן הכרזתו הדרמטית של טראמפ, במסיבת העיתונאים שלו אתמול, על אודות כוונתו לנהל זמנית את ונצואלה עד לחילופי שלטון מסודרים, עלולה להיות פתח להסתבכות ממושכת והרת סיכונים וסכנות. ספק רב אם תסריט זה יהיה לרוחו של נדבך עוצמתי זה, שמשקעי וצלקות עיראק ואפגניסטן (ואולי גם וייטנאם) טרם נמוגו לחלוטין מתודעתו, ומתודעתם של חלקים נרחבים נוספים בציבור האמריקני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אברהם בן-צבי

הכותב הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר מדע המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים לשנת ה'תש"ף. פרופסור אמריטוס בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

Load more...