מי הוא באמת זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק החדש? יש הרואים בו סוציאליסט, יש שטוענים שהוא אסלאמיסט. הממסד – יהיה זה אשר יהיה - קורא לו שקרן שמציג "מופע": אוכל בידיים כדי להיראות עממי. אבל כולם טועים. ממדאני לא רק פוליטיקאי שמאלני; הוא מביא לניו יורק אידיאולוגיה שלמה - אידיאולוגיית העולם השלישי, תפיסה שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים והופכת את הפוליטיקה למלחמה מוסרית נגד המערב.
אני מכירה את המסורת הזו באופן ישיר. כמרוקאית, גדלתי בין הדיה המתמשכים של הדה־קולוניזציה, שממשיכים לעצב תפיסות לגבי צדק וכוח, גם אם בעוצמה פחותה מזו שבמערב. אני צריכה להוסיף שאני ברברית (קבוצה אתנית שמקורה בצפון אפריקה, י.ה), ותמיד חשתי ריחוק מסוים מדרך המחשבה הזו. כבר בתיכון, רטוריקה של "העולם השלישי" חלחלה לכל שיחה – על שינויי אקלים, על פלשתין, על אי-שוויון. הנושאים משתנים, אך הכיוון נשאר: דיכוטומיה מוסרית שמחלקת את העולם בין החזקים לחלשים.
נאומיו של ממדאני נושאים את אותה תבנית מחשבתית. אמונותיו מהדהדות את עקרון היסוד של המהפכה האלג׳יראית: שהמדוכאים הם חוד החנית המוסרי של ההיסטוריה, וששחרורם הוא למעשה גאולת האדם. בארה"ב – מדינה שלא מחזיקה בקולוניות, אך רוויית תחושת אשמה– הוא מביא את האתוס האנטי־אימפריאליסטי הזה למציאות חברתית מקומית. ממדאני מתאים את שפת השחרור הקולוניאלי למרחב האמריקני, והופך את הדה־קולוניזציה למצע רעיוני פוליטי וזהותי.
ה"ווקיזם" היה רק ההתחלה, והראה ששפה מוסרית מצליחה לקדם אידיאולוגיה טוב יותר ממדיניות אמיתית. ממדאני מייצג את השלב הבא.
יש צורך אמיתי להידרש לכך, שכן האתגר הפוליטי שלפנינו הוא לזהות באופן נכון את יריבינו הפוליטיים. כל עידן מסווה את הקונפליקטים שלו, ושלנו קשה במיוחד כשהשפה עצמה מטעה. שמרנים ממדינות דוברות אנגלית, שרגילים לדבר על מדיניות ועקרונות, לא מוכנים לסוג הזה של פוליטיקה. הם עומדים מול תנועה שמציגה את עצמה כתמימה מבחינה מוסרית, רודפת ״צדק אמיתי״, ומשתיקה מתנגדים כשהיא מציגה שאיפות פוליטיות בתור חמלה ומרדף אחר ״הטוב המשותף האמיתי״.
ה"ווקיזם" היה רק ההתחלה, והראה ששפה מוסרית מצליחה לקדם אידיאולוגיה טוב יותר ממדיניות אמיתית. ממדאני מייצג את השלב הבא. הוא הופך את המסגרת המוסרית הזו לפרקטיקה פוליטית, ולוקח אותה מעבר לתרבות וזהות - אל תחומי הכלכלה ומדיניות החוץ.
המהפכה האלג׳יראית ושפתו של ממדאני
כדאי להתבונן בשפה שעיצבה את עולמו של זוהרן ממדאני – שפה שנוצרה לראשונה בשלהי שנות ה־50, בזמן מלחמת העצמאות האלג׳יראית (1962-1954). אז, הוגים כמו פרנץ פאנון, אמה סזאר וז׳אן־פול סארטר הפכו את המאבק האנטי־קולוניאלי לסיפור מוסרי, שבו השחרור נתפס לא רק כהשתחררות פוליטית אלא כלידת רוח האדם מחדש.
עמדותיו לגבי מצוקת הדיור, שיטור ופלשתין מתרגמות את המורשת האנטי-אימפריאליסטית למציאות האמריקנית. בעל הבית הופך לכובש, השוכר לכבוש. משטרת ניו יורק הופכת לכוח כובש
בעולם הדובר צרפתית, המסורת המשיכה לחיות דרך רשתות של סופרים, סטודנטים ופעילים. רוח המאבק האלג'יראי הובילה למהומות מאי 68 בצרפת, כשצעירים המירו את הזעם שלהם על דה-גול למרד נגד הקפיטליזם והעייפות המוסרית של אירופה. המפגינים בפריז ראו את עצמם כיורשי מאבק השחרור האנטי-אימפריאלי, רק שהפעם היה זה מרד תרבותי בבית. מרגע זה, שפת הדה-קולוניזציה התמזגה עם שפת השחרור האישי, והגבול בין תלונה אישית לעוול גלובלי נעלם. זה היה הרגע שהמהפכן הפך לפעיל חברתי.
לכן, ממדאני לא מייצג תנועה חדשה אלא את חזרתו של רגש ישן שאמריקה עצמה פעם התנגדה לו. עמדותיו לגבי מצוקת הדיור, שיטור ופלשתין מתרגמות את המורשת האנטי-אימפריאליסטית למציאות האמריקנית. בעל הבית הופך לכובש, השוכר לכבוש. משטרת ניו יורק הופכת לכוח כובש. רובעי העיר משמשים כזירות מטפוריות של דה-קולוניזציה. זה חורג מסוציאליזם - מנותק ממעמד או בעלות, וחסר קשר למטרות פוליטיות דתיות. האסלאם כאן הופך לסמל התנגדות ולכידות מוסרית של המדוכא נגד השליטה המערבית.
רעיון ההתנגדות הזה שייך לאותה מסורת מוסרית שנתנה השראה להוגים פרו-מהפכניים. ז'אן-פול סארטר הפך את העולם השלישי לגיבור המוסרי החדש של השמאל המערבי. סבל הפך למקור הלגיטימציה העיקרי בפוליטיקה, והרעיון הזה חי בדיוק ברטוריקה של ממדאני.
המהפכה האלג'יראית, לא האיראנית, היא שיצרה את הרעיון הזה. המהפכה באיראן הייתה דתית מדי בשביל השמאל המערבי, אבל המאבק באלג'יריה היה חילוני - שמאלנים מערביים יכלו להתחבר אליו. פאנון כתב שאלימות היא דרך לשחרור, סארטר הגן עליו, ואלג'יריה הפכה לסמל של גאולה מוסרית. המהפכה הזו מאחדת מאבק נגד אימפריאליזם עם חיפוש אחר חידוש מוסרי.
ממדאני שומר על הדינמיקה הזו – רק בזירה אחרת.
היהודי, הישראלי והעולם השלישי של ממדאני
מה שמעניין הוא שממדאני תפס אחיזה ברגע שבו התפיסות האלה חזרו לקדמת הבמה. אחרי ה-7 באוקטובר והגל האנטי-ישראלי בקמפוסים ברחבי אה"ב, נוצר קרקע פורייה למסר שלו. במוסדות אמריקניים רבים, דה-קולוניזציה עברה מתיאוריה אקדמית למאבק פוליטי - היא נתנה לפעילים הצעירים מסגרת לפעול בעולם, לכאורה לצד המדוכאים ונגד המדכאים. ממדאני שולט בשפה הזו.
הוא מעביר את אותו מטען רגשי אל המערכת הפוליטית האמריקנית. לישראל יש מקום מיוחד: היא נתפסת כהתגלמות האחרונה של ההגמוניה המערבית, מדינה שנטען נגדה שהיא היורשת של המעצמות הקולוניאליות שהעולם השלישי נלחם נגדן.
משנות ה-60 נעשתה האנטי-ציונות לבסיס האידיאולוגי של הקבוצות האלה: ישראל הוצגה כמעוז האחרון של האימפריאליזם המערבי - והמאבק הפלשתיני כחוד החנית המוסרי העולמי
במהלך מלחמת העצמאות האלג'יראית, אותו מאבק נגד אירופה התמזג לעיתים קרובות לעוינות כלפי קהילות יהודיות. עם השגת העצמאות ב-1962, האלימות נגד יהודי אלג'יריה הואצה והובילה לבריחתם ההמונית לצרפת. הרטוריקה של השחרור נשאה מתחת לפני השטח זרם של הדרה - היהודי הוצג ככפיל מיוחס של אירופה. הרבה יהודים באלג'יריה היו עניים ונדחקו לשוליים, אבל הם הוצגו כסמלים של פריבילגיה קולוניאלית.
משנות ה-60 נעשתה האנטי-ציונות לבסיס האידיאולוגי של הקבוצות האלה: ישראל הוצגה כמעוז האחרון של האימפריאליזם המערבי - והמאבק הפלשתיני כחוד החנית המוסרי העולמי. ממדאני הוא צאצא רעיוני ישיר של המורשת הזאת.
בעיניו של ממדאני, ישראל היא אירופה הקולוניאלסטית - והיהודי לא קורבן אלא סמל של הגמוניה מערבית. ההתנגדות לישראל היא המשך של הדה-קולוניזציה, סמל למאבק בין הטובים לרעים.
שמרנים לא מבינים את זה. הם חושבים שזו מדיניות, אבל זו אמונה. הכוח שלה לא בפתרונות אלא בטענה לטוהר מוסרי - ביכולת להפוך טינה לסגולה מוסרית. האוניברסיטאות טיפחו את זה עשרות שנים: לימדו דורות לחלק את העולם לקורבנות ומדכאים. ממדאני הוא התוצאה.
