חשיבותן של הבחירות לראשות עיריית ניו יורק שיתקיימו היום (שלישי) חורגת בהרבה מעבר למרחב ולהקשרן המקומי - והן מציעות ביטוי מזוקק לזעזועים הפוקדים את החברה האמריקנית, על הקהילה היהודית הגדולה שבה.
ניצחונו האפשרי של המועמד הדמוקרטי זוהרן ממדאני, ולו בפער קטן, יהווה אם יתרחש רעידת אדמה גדולה בתולדותיה של יהדות ארה״ב - ויחזיר אותה באבחה אחת במנהרת הזמן אל תקופות אפלות ומאתגרות.
באופן אירוני, פלח גדול מהמצביעים היהודיים - בעיקר בני הדור הצעיר - עשויים לתרום תרומה לתמורה הזאת, אם אכן יצליח ממדאני לשמור על היתרון בו החזיק במהלך מערכת הבחירות מול יריבו העיקרי, המושל לשעבר אנדרו קואמו.
מעבר לסכנה המיידית - כניסתו של תומך נלהב ב-BDS לתפקיד ראש העיר, מי שהתחייב לעצור את נתניהו עם הגיעו לניו-יורק ומי שמתנגד לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – קיים אתגר לא פחות חמור.
ממדאני מנסה ליצור הפרדה מלאכותית ומופרכת בין עוינותו הגלויה לציונות לבין אנטישמיות (שממנה הוא מנסה להסתייג): עצם עלייתו למרכז הבמה מציבה בפני הקהילה היהודית, ולא רק בניו-יורק, אתגר עמוק במישור הזהות היהודית-אמריקנית.
לאורך רוב המאה ה-20 חיפשה יהדות ארה״ב את שביל הזהב בין נאמנות למורשתה ולמוסדות של החברה האמריקנית שקלטה אותה, לבין זיקתה לציונות והזדהותה עם בני עמה - בין אם היו אחיהם ששבו למולדתם ובין אם אלה היו קרוביהם שנלכדו בציפורני הצורר הנאצי באירופה.
הרצון העז להשתלב במולדת החדשה הצמיח דפוס זהיר במיוחד מצד מנהיגי הקהילה, שהעדיפו את ההשתלבות על פני העיקרון ״בני ישראל ערבים זה לזה״, כשהם חרדים מפני ההאשמה האנטישמית ב״נאמנות כפולה״.
כך נמנעו רוב מנהיגי הקהילה, למעט בודדים כמו הרב אבא הלל סילבר, מללחוץ על הנשיא רוזוולט שישמיע קול ברור מול הזוועות - לכאורה כדי לא ״להעמיס״ על סדר יומו, אבל בפועל מחשש שהדבר ייתפס כיוזמה ״מגזרית״ שאינה עולה בקנה אחד עם ״האינטרס הלאומי האמריקני״.
רוזוולט הסביר לאורחיו הכנועים כי רק לאחר הבסת גרמניה הנאצית, ניתן יהיה להתפנות להצלת יהודי אירופה וממילא תלוי הדבר בניצחון במערכה.
החרדה למעמדם הכריעה את הכף והותירה את הקיבוץ היהודי הענק באירופה נטוש לגורלו המר. רוזוולט, למרות התמיכה היהודית המסיבית שקיבל בבחירות, אפשר לפקידיו במחלקת המדינה לנהל מדיניות של סגירת שערים בפני מבקשי המקלט היהודים.
גם בעשור הראשון למדינת ישראל המשיכו מנהיגי הקהילה לחשוש למעמדם, כשזיכרון הגל האנטישמי של שנות ה-20 וה-30 – העידן של הנרי פורד ודומיו האנטישמיים - עדיין חקוק בתודעתם.
מול גל אנטישמי מחודש - ששיאו היה ועדת מקארתי שרוב קורבנותיה היו יהודים – הם נותרו פסיביים כשממשל אייזנהואר הפעיל לחץ בוטה על ישראל לסגת מסיני אחרי מבצע קדש. חרף הכרתו של טרומן במדינה, זמן קצר בלבד אחרי הכרזת העצמאות, התמידו ממשלות ארה״ב עד 1962 בסירוב לספק נשק לישראל - וגם זאת ללא מחאה רמה מצד הקהילה.
המפנה הגיע רק בשנות ה-60: ישראל נעשתה בעיני הבית הלבן לשותפה אסטרטגית, והדיסוננס היהודי-אמריקני בין זהותיהם הלך והתפוגג. הקהילה החלה לצאת מהכפור ואיפשרה לעצמה לתמוך בגלוי ובמוצהר במדינת ישראל באמצעות מוסדות שהקימו מנהיגיה (דוגמת אייפ״ק) מבלי לחשוש עוד להיות מואשמים ב״אנטי אמריקניות״.
בהמשך אותם עשורים, הצליחו מוסדות אלה למנוע את עלייתם של נבחרים עוינים לישראל ולסכל צעדי ענישה שסיכנו את ״היחסים המיוחדים״ בין ירושלים לוושינגטון.
והיום? הסוגיות הרגישות של זהות וזיקה, שנדמה היה שנמוגו, נפתחו מחדש ונפרמו ביד גסה. בכך טמונה המשמעות העמוקה של תופעת ממדאני. בעבר נאלצו פוליטיקאים שהיו בעלי גישה ביקורתית כלפי ישראל, להוכיח, כשניסו להיבחר לתפקידים בכירים יותר, שהם אינם עוינים לה ונמנים עם אוהדיה.
היום התמונה שונה לחלוטין. מול קהילה יהודית משוסעת וביקורתית יותר כלפי ישראל, ומול החלשות דרמטית של הארגונים שפעלו למענה במשך עשורים, הבשילו התנאים לעלייתו של ממדאני. הוא קורא תיגר על עצם מהות הציונות, מגדיר אותה כבלתי לגיטימית, ומוציא בגלוי חלק ניכר מיהודי ניו-יורק - שהציונות היא חלק בלתי נפרד מזהותם - אל מחוץ למחנה.
האירוניה העצובה הטמונה בכך היא שלמרות קריאת התיגר, או הכרזת המלחמה, על הציונות מצדו של ממדאני, ישנם סקרים החוזים שיזכה בתמיכה לא מבוטלת בקרב היהודים, התומכים ב״משנתו״ החברתית הדמגוגית והפופוליסטית, ונגררים אחרי הרדיקליזם האופנתי שהוא מייצג - תוך התכחשות למורשתם התרבותית והערכית.
ימים יגידו אם מדובר בגל עכור אך חולף, או שמא לפנינו צונאמי של ממש, המחייב שידוד מערכות וחשיבה מחודשת, הן מצד מנהיגי הקהילה בניו-יורק ובמרחב האמריקני כולו, והן מצד מדינת ישראל וקברניטיה. התוצאה עלולה להיות הרת גורל: שובו של עידן הפחד וחוסר הביטחון היהודי בארה״ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו