בעוד פחות משבוע, ב- 10 באוקטובר, בטקס מלכותי וחגיגי, שיתקיים כמדי שנה במכון נובל שבאוסלו, יוענק בפעם ה- 111 פרס נובל לשלום לאדם שגילם בפעילותו, באופן מזוקק וגבישי, את החתירה ליעד הנשגב של קידום השלום בעולם (או, בפעם ה-32, לארגון שפעל למימושה של מטרה נכספת זו).
כפי שהכימאי, הממציא והתעשיין אלפרד נובל הגדיר בצוואתו האחרונה, מדובר בחזון יצירתה של אחווה בין האומות, האמור להיות ממומש באמצעות צמצום החימוש ופעילותה של "ועידת שלום".
קיימת אירוניה לא מעטה בעובדה שדווקא נובל- שבשנת 1867 המציא את הדינמיט לצרכים אזרחיים מובהקים (כגון חציבה ובנייה באמצעות השימוש בחומרי נפץ ) - היה זה שתרם כמעט את כל רכושו הרב להקמת קרן, שייעודה היה ונשאר להביע הוקרה והערכה מדי שנה לטובים ביותר והבולטים ביותר ביוזמותיהם פורצות הדרך למען האנושות בתחומי הכימיה, הפיזיקה, הרפואה, הספרות והשלום.
אירוניה זו מעוגנת בעובדה, שהשימוש בדינמיט הועתק עד מהרה לשדה הקרב למגינת ליבו ותסכולו העמוק של נובל. על רקע זה, הקמת הקרן ערב מותו הייתה עבורו ניסיון לכפרה והכאה על חטא. ואולם לית מאן דפליג שיוזמתו זו לא הצליחה להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אם כי הוסיפה ממד מוסרי לאישיותו ומורשתו.
במרוצת השנים, נגזרו מן היעד האמורפי של יצירת האחווה העולמית הנכספת מספר יעדים ואמצעים מוגדרים יותר, שהפכו לקריטריונים העיקריים לזכאות לפרס נובל לשלום. ביניהם נכללת היום, בנוסף כמובן לשאיפה לממש את חלום השלום באמצעות כלי הדיפלומטיה ולמאמץ למנוע את פריצתן של מלחמות (ולפעול לפירוק החימוש), גם קשת שלמה של מטרות סביבתיות והומניטריות, ובכללן הפעילות למניעת ההתחממות הגלובלית והמאבק למען זכויות האדם.
כל ניסיון ליישם מארג זה של קריטריונים לבחינת מועמדותו וסיכוייו של הנשיא טראמפ לזכות בפרס הנכסף כך כך, יוצר תמונה מורכבת. ראשית, העובדה שבהרכבה הנוכחי של הוועדה בולט מקומם של פעילי סביבה ואנשי חינוך עלולה להיות לרועץ עבור הנשיא, שסוגיית איכות הסביבה (ובמיוחד המאמץ לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספרה) רחוקה שנות אור ממשנתו ומסדר היום שלו. אותם דברים אמורים בזיקה לשאיפתו להחליש- או אפילו לפרק- את משרד החינוך הפדרלי, העלולה להצמיח הסתייגויות בקרב חברי הוועדה, שעיקר פעילותם היא בתחום החינוך (במישור הארצי).
מצד שני, הנשיא ה-47 ניהל לאחרונה מערכה ציבורית ענפה, שהעלתה על נס את כישוריו כמתווך- על, שתרם תרומה מכרעת ליישובם (או, לפחות, לייצובם) של לא פחות משבעה סכסוכים ועימותים מדממים, ושהוכיח את כישוריו להביא לסיומן גם מחלוקות אידיאולוגיות, אתניות וטריטוריאליות עמוקות ומתמשכות.
ואמנם, אין ספק באשר לתרומתו המרכזית של הבית הלבן להשגתו של הסכם השלום (הראשוני) שבין ארמניה לאזרבייג’ן כמו גם לכינונו של הסכם הפסקת האש (אם גם הרופף) בין קמבודיה לתאילנד, וכמובן לגיבושם של "הסכמי אברהם" בשלהי תקופת נשיאותו הראשונה.
לעומת זאת, ממשלת הודו הכחישה בתוקף שטראמפ שיחק תפקיד מפתח בקידום תהליך דה- אסקלציה בעימות בינה לבין פקיסטן, וגם הסכם הפסקת האש בין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לבין רואנדה, שהנשיא היה פעיל בכינונו, נראה כעת שברירי ביותר לנוכח הפרתו החוזרת ונשנית על-ידי הצדדים ועל רקע התחדשותם הספורדית של מעשי האלימות בחזית. ה
אל מול הישגים חלקיים וצנועים אלה, הרחוקים שנות אור מן הדימוי של דיפלומט-על רב תושיה וכשרון שטראמפ מנסה לשווק, בולטת העובדה שהמערכה המתחוללת באוקראינה טרם הגיעה לקיצה למרות מאמצי התיווך הנשיאותיים והאופטימיות שפיזר מעת לעת. על רקע זה, לא נותר ליושב המשרד הסגלגל אלא להשליך את יהבו על האופציה היחידה שנותרה בארגז הכלים שלו- הלא היא האפשרות לקדם הסכם הפסקת אש לאחר שנתיים של חזית מדממת בעזה. כך, כמקווה, תוכל הצלחה זו להאפיל על מחדליו במישור ההגנה על כדור הארץ, ולשכנע את חברי הוועדה כי הוא אכן ראוי לפרס הנחשק.
זהו, אם כן, הבסיס העיקרי להגברת הלחץ מצדו של טראמפ, בסוף השבוע, על ישראל להסכים לנצור את האש לאלתר גם מבלי שהתנאים המוקדמים לכך, שהציג ברבים כחלק מתוכניתו רק לפני ימים אחדים, כלל התממשו או עומדים להתממש. העובדה שמועד חלוקת הפרס הולך ומתקרב במהירות, והעובדה שחמאס לא פסל את התוכנית על הסף באופן גורף אלא השאיר פתח למיקוח נוסף ופרטני על מרכיביה, אפשרה לקודקוד האמריקני להגדיר תשובה זו כחיובית.
התוצאה מכך הייתה מיידית: הפעלת מנוף לחצים נחרץ וחסר פשרות על ישראל להפסיק לאלתר את פעולותיה ההתקפיות בעזה ולהיכנס באופן מיידי לתהליך משא ומתן על אופיו המדויק של היום שאחרי (זאת, כמובן, בכפוף לשחרורם של החטופים ממנהרות עזה).
כך חברו להם זה לזה, תחושתו של טראמפ שהמלחמה פוגעת בו ובמעמדו יותר ויותר מבחינה פוליטית (הן מבחינת מעמדה הבינלאומי של ארה"ב והן מבחינת מעמדו שלו בקרב הציבור האמריקני, כולל צעירים מן הימין השמרני, המהווים נדבך חשוב במחנה הרפובליקני), עם שאיפתו הנואשת לזכות בפרס עתיר המוניטין, העשויה להפוך לגולת הכותרת של מורשתו.
ואמנם, הרצון לשמר את כוחה של מפלגתו בבחירות הביניים לקונגרס בעוד 13 חודשים, בתקווה שהדבר יאפשר לו להעביר בקונגרס חקיקה נרחבת, שתעצב את מורשתו גם לאחר פרישתו, משתלב ונשזר כעת בחשיבה הנשיאותית עם השאיפה לבסס את חלום ההגמוניה האמריקנית שהוא עצמו מגלם במנהיגותו. זאת, באמצעות הזכייה בפרס נובל, שתעניק הכרה אוניברסלית ליכולתו הבלעדית ליישב, או לפחות לייצב, סכסוכים מורכבים ואלימים, ולהתמודד בהצלחה גם אל מול אתגר הטרור הרצחני והקיצוני מבית היוצר האלים של חמאס.
אם כך יהיו אכן פני הדברים, יזכה דונלד טראמפ להיכנס להיכל התהילה של ההיסטוריה, ולראות את עצמו כבבואה של אחד מגדולי נשיאיה של האומה- הלא הוא תאודור רוזוולט, שבשנת 1906 זכה בפרס נובל לשלום על יוזמת התיווך היצירתית שלו, שהביאה לסיומה (בהסכם פורטסמות’) את מלחמת רוסיה- יפן. לפחות בשעה זו, ולנוכח פעילותו הנחרצת והנמרצת להפסקת הלוחמה בעזה, הסיכוי שיזכה להיכנס להיכל תהילה מכובד ויוקרתי זה (בהנחה שהסכם הפסקת האש אכן ייכנס לתוקף בימים הקרובים) אינו מבוטל כלל, מה גם שהוא ישווק על-ידי הבית הלבן כקרש קפיצה לתהליך מקיף של נורמליזציה, שלום אזורי ויציבות מתמשכת, שהנשיא היה אדריכלו וחתר לקדמו עוד מתקופת כהונתו הראשונה.
לא נותר אלא להמתין ולראות אם תסריט זה אכן יתממש, ואם גם ישראל תזכה סוף סוף לתקופה של רגיעה ושקט לאחר שנתיים כה קשות, כואבות ומאתגרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו