בפרפראזה על אמירתו המיתולוגית של הוגה הדעות האסטרטגי מהמאה ה־19, קארל פון קלאוזביץ, שטען שהמלחמה אמורה להיות המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, כך גם ניתן לקבוע שהסדר מדיני, עסקה או אפילו הפסקת אש אמורים להפציע לאחר שהתותחים חדלו לרעום. זאת, בהינתן שלא מדובר - כהגדרת קלאוזביץ - ב"מלחמה מוחלטת" החותרת למיטוטו המוחלט של האויב ללא תנאי וללא חשיבה על היום שאחרי.
במציאות שמדינת ישראל שרויה בה זה כמעט שנתיים, נראה שהגיונה הטהור והמזוקק של המלחמה המוחלטת, הוא שמנחה את דפוס התנהלותה החוזר ונשנה של הממשלה מאז 7 באוקטובר המר. הביטוי האחרון לכך שרוב החלטות ישראל בתקופה זו אכן נגזרו משיקולים טקטיים־מבצעיים, תוך התעלמות מוחלטת מאשכול שלם של אילוצים או צרכים אסטרטגיים־מדיניים (אזוריים וגלובליים כאחד), היה ניסיון החיסול של הנהגת "חמאס חוץ" בדוחא.
באותה מידה שניסיון סיכולו הכושל ב־1997 של חאלד משעל, לימים ראש הזרוע המדינית של חמאס, ודווקא בירדן, גרם לישראל נזק מדיני כבד ומבוכה רבתי - במיוחד בזיקה ליחסי האמון ושיתוף הפעולה המודיעיני והמבצעי ששררו בין המדינות - כך גם החריפה המתקפה על ראשי חמאס בקטאר את הצונאמי המדיני, שמאיים להחזיר את המדינה לתקופת השפל הגדולה שלה מיום הקמתה.
בימים הרחוקים ההם, כאשר "מעצמות המערב" - ארה"ב, בריטניה וצרפת - הפנו כתף קרה לעבר ישראל, ובד בבד סגרה עליה חומה של איבה, ניכור וחרם במעגל הפנימי של מדינות הזירה שסבבו אותה, היתה זו רק בריה"מ של סטלין שנחלצה לעזרתה באמצעות אספקת מטוסים ונפט רבי־ערך. לית מאן דפליג, שהיתה זו שותפות קצרה וחסרת תוחלת, שעד מהרה נמוגה לתהומות הנשייה על רקע תמיכתה הגוברת של מוסקבה במחנה הערבי.
אלא שלמרות מחדל 1997 - בהתעלמות מוחלטת מן השיקולים המדיניים והאסטרטגיים הקריטיים שהיו אמורים לעמוד כתמרור אזהרה בוהק לנגד עיניו של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו - שבה ונשנתה בשבוע שעבר תמונה זו של הפקרת המרחב האסטרטגי והמדיני על מזבח הישג טקטי משוער על ידי אותו ראש ממשלה עצמו.
השלכות הרסניות
אולם המחדל הפעם חמור פי כמה מקודמו, והשלכותיו עלולות להיות הרסניות ומערכתיות בהיקפן, שכן לא מדובר היום בעימות חריף עם הממלכה ההאשמית, אלא ביצירת משבר חריף גם עם בעלת בריתנו ושותפתנו הנאמנה והיחידה - ארה"ב. שלא לדבר על הקרע המיותר עם הישות "המורכבת" ששמה קטאר, עם העולם הערבי והמוסלמי כולו, עם המערכת הבינלאומית כולה, ועם ההשלכות המדאיגות לגבי גורל החטופים.
ראשית, יש לזכור שבניגוד למשעל, כל בני העוולה שבחייהם ניסו להתנקש בדוחא לא חיו כלל באפלה ובמסתור, אלא הופיעו ופעלו בגלוי על אדמת קטאר. לפיכך, גם אם זמנם היה קצוב ודמם היה בראשם, מה דחף את נתניהו להתעקש על סיכולם דווקא עכשיו, כאשר תהליך התיווך, שבטבורו ניצבה ארה"ב, היה עדיין בעיצומו? מה הניע אותו לחשוב שיורשיהם יפגינו לפתע מתינות ורוח של פשרה ורצון טוב? האם חסן נסראללה, למשל, היה מתון במשהו מקודמו עבאס מוסאווי שסוכל בפברואר 1992?
ביסודו של דבר, אם לא מדובר בשאיפה לטלטל את הספינה התקועה ולשנות את כיוונה, אלא ברצון לקטוע כל סיכוי להגיע לעסקה ולהמשיך בניהול "המלחמה המוחלטת" - גם כשמחיריה המדיניים, הכלכליים והחברתיים הולכים ומאמירים, וגם כשחיי החטופים הולכים ואוזלים לנגד עינינו - מתקבל הרושם שגם אחרי עשרות שנים של מלחמה בטרור הערבי, מנהיגינו טרם השתחררו מהקונספציה, שלפיה יחסי הכוחות בין הצדדים הם המפתח הבלעדי לניצחון המוחלט.
זוהי חשיבה פשטנית ואתנוצנטרית, המניחה שגם תנועות רצחניות, קנאיות ורדיקליות מונעות בשאיפה למזער נזקים ולשרוד. האם לקחיהם של עימותים בעצימות נמוכה במאה ה־20 - כמו מלחמת הודו־סין, מלחמת וייטנאם והמלחמה באפגניסטן - לא הוכיחו שוב ושוב שהצד החלש אינו חותר בהכרח לניצחון צבאי, אלא שואף להתיש את אויבו, להקיז את דמו ,לשבור את רוחו ולהחליש את בסיס התמיכה הפנימית והחיצונית בדרכו?
אין לשכוח: נקודת השבירה האמריקנית במלחמת וייטנאם היתה מעוגנת דווקא בהמחשת נכונותו של הווייטקונג לבצע סוג של התאבדות המונית, באמצעות יציאה ממחשכי הג'ונגלים האפלים לקרב חזיתי וחסר סיכוי מול השריון האמריקני וצבאו העדיף פי כמה. זו היתה נקודת המפנה שהוכיחה למקבלי ההחלטות בממשל הנשיא ג’ונסון, שהצופן התפעולי המנחה את אויביהם שונה בתכלית מאמונתם בקדושת החיים ובמגבלות הסיכונים שגם ארגוני טרור וגרילה מוכנים לקחת על עצמם.
צורך מיידי בחשיבה מדינית אמיתית
על רקע היסטורי זה, ברור גם שהמנטרה של "הניצחון המוחלט" איננה יותר מאשר סיסמה. לפיכך, המשך הכתישה בעזה עתיד להאיץ את הסחף המהיר במעמדנו הבינלאומי, כאשר כל מה שנבנה בעמל רב מקום המדינה כדי להרחיב את מעגל קשריה ושותפיה, מתנפץ ונשבר לרסיסים לנגד עינינו.
מעל לכל, מסכת היחסים המיוחדים בין וושינגטון לירושלים, שמאז שנות ה־60 העניקה לישראל רשת ביטחון איתנה בכל המישורים, הולכת ונפרמת. איך קברניטינו, המרוכזים ברמה הטקטית, יכולים בכלל להתעלם מחשיבותה האסטרטגית והעסקית האדירה של דוחא בעיני טראמפ, להביך את הנשיא בעיצומו של מו"מ ששליחיו מנהלים עם נציגים ישראלים וקטארים בבירה האמריקנית, ולא להתייעץ עם הבית הלבן לפני התקיפה?
וכיצד אין הם מביאים בחשבון את ניתוקו, באבחה אחת, של ציר התיווך הקטארי? עם כל מורכבותה, כדברי נתניהו, קטאר היתה המדינה המקושרת ביותר לכל חלקי העולם הערבי. מדוע לבתק ציר זה, ולו גם זמנית? האם אין בכך מכת מוות לחזון הנורמליזציה האזורית הרחבה, שטראמפ חתר למימושו ללא לאות?
ומי בדיוק יחליף את קטאר בתפקיד המתווך? האם יהיה זה ראש ממשלת פיג'י, הצפוי לכבדנו בביקורו השבוע? ולבסוף, לאור כל זאת, איזה דימוי של ישראל עלול להצטייר בגויים, בעיקר בסביבתנו המזרח־תיכונית? האם לא יהיה בו כדי לשחוק את דימויה כעוגן של יציבות ואחריות בתוככי סביבה רוויית משברים ושסעים?
בתוך תמונה עגומה ומדאיגה זו מצטיירת החלטת ארגון האו"ם לאשר שלשום ברוב עצום של 142 מדינות את "הצהרת ניו יורק", שבמהותה מהווה מסגרת מחייבת ליישום "פתרון שתי המדינות" ותומכת במפורש בהקמת מדינה פלשתינית ריבונית, בד בבד עם קריאה להפסקת הלחימה בעזה - סימן מעיד מובהק על הצורך המיידי בחשיבה מדינית אמיתית.
בעולם גלובלי, שישראל מנסה להשתלב במסגרותיו השונות כמדינה לגיטימית ומכובדת, הפגנת יחס מזלזל כלפי המוסדות והארגונים הבינלאומיים - בנוסח דברי ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון: "או"ם שמום" - רק תחריף את מצוקתה של ישראל בכל המובנים, ועלולה להפוך אותה לסוג של מדינה מנודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו