אמש, ביום רביעי בערב (לפי שעון ישראל), כאשר הכדור הרצחני פגע בצווארו של הפעיל והיזם הפוליטי השמרני צ’ארלי קירק, נפל דבר בפוליטיקה האמריקנית. אבן, בהתנקשות פוליטית זו נשמט נדבך נוסף מן האתוס המסורתי (שכבר נסדק ונשחק בשנים האחרונות על רקע הקיטוב האידיאולוגי בין תנועות הימין והשמאל), שהיה מעוגן במקורו בהנחה, שעל כל מחלוקת ניתן להתגבר באמצעות פשרה הוגנת ובעקבות דיון ענייני ותרבותי.
ואכן, החברה האמריקנית, שהייתה במשך שנים ועשורים דוגמה ומופת לאידיאל של התנהלות פרגמטית במאמץ מתמיד להגיע לנוסחה הנכספת של "פתרון 50 האחוזים", שלפיו כל צד יזכה לנתח מהעוגה ויבוא בכך על סיפוקו, עברה מטמורפוזה דרמטית. זאת, כאשר השוליים הרדיקליים בשני המחנות העיקריים השתלטו בהדרגה על המרכז, ודחקו לקרן זווית את הכוחות המתונים שאיכלסו אותו.
תהליך זה של הקצנה גוברת, גם בשיח וגם במדיניות שנגזרה ממנו, הואץ (גם אם לא נוצר) בתקופת כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ בבית הלבן, והוא נמשך ביתר שאת גם בתקופת כהונתו השנייה, כאשר האומה האמריקנית הסובלנית בטבעה משנה במהירות את צביונה והופכת לדמוקרטיה סמכותנית (שבין השאר מרבה לפעול באמצעות צווים נשיאותיים, המשמר האזרחי והצבא) כדי להתמודד עם בעיית הפשיעה בערים ועם סוגיית ההגירה הבלתי חוקית לשטחה.
על רקע כאוטי וטעון זה, המלחמה המתמשכת בעזה, והמראות הקשים הנשקפים ממנה לצופי הטלוויזיה האמריקנים, הפכה למוקד נוסף של עימות ואיבה כלפי ישראל, שאליו נלוו גם נימות אנטישמיות ואנטי-ישראליות בוטות.
בעבר נותרו תחושות ואמונות אלה חבויות ברובן מתחת לציפוי "התקינות הפוליטית" המקודשת, אך כעת התפרצו במלוא עוזן ,כיעורן ואלימותן היישר אל מרכז הזירה התוססת (הצתת ביתו של מושל פנסילבניה היהודי ואוהד ישראל, ג’וש שפירו, ב-13 באפריל, הייתה חוליה אחת בלבד בתוך מסכת ארוכה של התנכלויות בוטות והצקות לסטודנטים יהודיים בקמפוסים ולפגיעה בעסקים המזוהים עם ישראל בכל רחבי היבשת).
ואם בכך לא די, חברה לביקורת החריפה על ישראל מצדה השמאלי של המפה הפוליטית גם עוינות גוברת מן מצד האגף הבדלני של המפלגה הרפובליקנית, ובמיוחד מקרב הדור הצעיר, שמחה על הקצאת תקציבי סיוע גדולים לישראל, וזאת תוך זניחת יעד הליבה של: "אמריקה תחילה".
ולמרות הר הגעש המבעבע של חוסר סובלנות, דה לגיטימציה של כל דעה אחרת, כולל אי- הבנת מורכבותה ומקורותיה המידיים של המערכה בעזה (חרף הביקורת על דרך ניהולה ועל התמשכותה), ניתן לראות בהתנקשות בחייו של הפעיל הפוליטי השמרני הצעיר, צ’ארלי קירק, עליית מדרגה מסוכנת, המאיימת לפרום עוד יותר את המארג המתפורר של מה שנחשב בעבר ככור היתוך מצרף ומלכד בין קבוצות חברתיות, קהילות ומגזרים שונים בתכלית.
זאת, בין היתר משום שאין מדובר בדמות קיצונית במיוחד באמירותיה (בהשוואה לאופיו של השיח המתלהם, המתקיים בעיקר ברשתות החברתיות), אלא במארגן צעיר, שהדהד בעיקר באדיקות את עמדותיהם של "כל אנשי הנשיא" בסוגיות ערכיות, חברתיות, כלכליות ובינלאומיות (שזכו ללגיטימיות רחבה עם בחירתו המחודשת). שכן, לפנינו יזם נמרץ ומארגן פוליטי כריזמטי, שנחשב כוכב עולה במחנה השמרני, ושיצר קשר אישי עם הנשיא טראמפ.
על רקע זה, ולאור העובדה שטרם הפך לדמות בכירה במפלגה הרפובליקנית, שלא העלה למוקד השיח הציבורי שום זווית חדשה או רדיקלית לטיפול בבעיותיה של האומה, ושלא הטיף בגלוי לשימוש לאלימות, אלא בסך הכל השמיע אמירות היישר מגרונו של הנשיא (ואפילו עידן אותן לעיתים), אין זאת אלא שתמיכתו הנחרצת בישראל היא שבידלה אותו מרוב אנשי מחנהו הבדלניים, והיא שחרצה את גורלו.
אם כך היו אכן פני הדברים, האלימות המסלימה, המשתוללת לאחרונה בקרב השמאל העמוק האמריקני בכל רחבי אמריקה, החל מוושינגטון הבירה, דרך בולדר שבקולורדו, ברוקלין שבניו- יורק והריסבורג שבפנסילבניה (רשימת חלקית בלבד) - הפכה את קירק הצעיר למטרה לירי רצחני. והכל בגלל שתמיכתו האיתנה בישראל השתזרה והשתלבה, בעיני רוצחו, בתוך מסכת שלמה של אמונות קנאיות, רצחניות, נטולות אנושיות, חמלה או רגישות מינימלית לערך קדושתם של חיי אדם, ויתכן שהפכה אפילו לניצוץ, שהדליק את אש המוות.
אכן, שנות אור רבות פקדו את אמריקה מאז אותם ימים רחוקים, שבהם היריב היה גם שותף וידיד, ולא אויב מר. שנות אור חלפו גם מאז התקיימו "תנאים של חיבה" ואהדה בין ירושלים לבין כל רבדיה ופלגיה של החברה האמריקנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו