מזה שלושה עשורים נושאת על כתפיה דבורה הלברשטאם, חרדית מקהילת חב"ד, את הכאב הבלתי נתפס של אובדן בנה בפיגוע ירי, והופכת אותו לכוח מניע לשינוי. עם מינויה הטרי ליושבת ראש מועצת הממונים של משרד ראש העיר למאבק באנטישמיות בעיר ניו יורק, היא מביאה עמה ניסיון רב, חזון בלתי מתפשר, וזהות חסידית גאה שמסרבת להתנצל.
"אני אפילו לא זוכרת מי האדם שהייתי לפני כן", היא אומרת, ומתארת את עצמה כאישה מן השורה: אם לחמישה שחיה את חייה בקהילת חב"ד, בעלת קשר אישי עמוק לרבי מליובאוויטש. אך ב-1994, חייה התהפכו ללא היכר: ארי, בנה הבכור בן ה-16, אותו היא תיארה כ"מה שאלוהים רצה שאנשים בכדור הארץ יהיו" ו"יהודי גאה", נורה למוות בפיגוע ירי שביצע רשיד באז, נהג מונית שירות ממוצא לבנוני, על גשר ברוקלין. תחילה ניסו הרשויות להציג את המעשה כתוצאה של "אלימות בדרכים" (road rage), אך הלברשטאם התעקשה, והצליחה להביא להגדרה מחדש של הרצח כמעשה טרור פנים. לדבריה, מלבד פיגועי ה-11 בספטמבר, מדובר ב"פיגוע הטרור הנורא ביותר שהתרחש בעיר ניו יורק".
"לפני מתקפות ה-11 בספטמבר, אף אחד לא הכיר את המילה טרור", היא מסבירה. "אפילו בקרב גורמי האכיפה לא הייתה הבנה ברורה של מה זה בכלל טרור". במובנים רבים, הלברשטאם הקדימה את זמנה: שבע שנים לפני הפיגועים ששינו את פני ארה"ב, היא ניהלה קמפיין בלתי מתפשר להכרה באיום שמציב הטרור העולמי על אדמת אמריקה.
"אני לא רוצה להפוך לאדם רווי שנאה", היא מבהירה. "אני מאוד ממוקדת. האיש שרצח את בני ומי שסייע לו, הם האחראים, לא מיליארד וחצי מוסלמים".
מאז אותו יום, הפכה הלברשטאם לדמות מפתח בזירה הציבורית של ניו יורק. כיום היא עומדת בראש שני גופים מרכזיים: יו"ר מועצת הממונים של משרד העיר למאבק באנטישמיות, ויו"ר הפאנל האזרחי לבחינת פשעי שנאה של משטרת ניו יורק, גוף ייחודי שהיא יזמה מתוך הבנה שכוחות האכיפה צריכים סיוע בזיהוי והתמודדות עם פשעים מסוג זה.
"הפאנל שלנו מורכב מאזרחים שמייצגים קהילות מגוונות: יהודים, מוסלמים, אסייתים, שחורים, להט"ב ואחרים", היא מסבירה. "אנחנו בוחנים מקרים של פשעי שנאה, כמו וועדת פיקוח, כדי לוודא שהעבודה נעשית בצורה נכונה. הצורה שבה זה נעשה בימינו היא יוצאת דופן".
גם בזירה המחוקקת הייתה לה תרומה מכרעת. "אני כתבתי את חוקי הטרור של מדינת ניו יורק לפני פיגועי ה-11 בספטמבר. זה היה ביוני 2001. הם נחתמו בשבוע של הפיגועים. עשינו בהם שימוש פעמים רבות מאז, והצלחנו להציל הרבה חיים".
אחת הסיבות שבגללן היא מוערכת בכל קצוות הקשת הפוליטית היא הגישה הישירה והמעשית שלה. הלברשטאם אינה מסתפקת בסיסמאות. היא מדברת עם מנהיגים, בונה קשרים, יודעת לאן לפנות כדי להזיז דברים. "העבודה הכי חשובה היא מאחורי הקלעים, אם כי לעיתים דברים מסוימים לא קורים ודברים לא טובים קורים, ואז צריך לחשוף לפעול כדי לחשוף את זה", היא אומרת.
אבל מעבר לניסיון ולחזון, יש לה גם זהות שלא ניתן להתעלם ממנה: אישה חסידית בתפקיד ציבורי בכיר בעיר השנייה בגודלה בעולם היהודי. היא רואה בכך שליחות. "אני לא מסתכלת על עצמי בתפקיד מגדרי בהכרח, אך כנראה שמדובר במקרה ייחודי. לא בגלל שנשים לא יכולות לעשות את זה, אלא כי התפקיד של הרבה נשים בקהילה היהודית, בפרט אם הן מגדלות משפחות גדולות, ממוקד בבית. זה לא אומר שאי אפשר לעשות את שני הדברים יחד. אנחנו צריכות יותר מודלים לחיקוי שיקומו וירימו את קולן. אין פה סתירה: נשים שמגדלות משפחות עוסקות במה שעתיד לבוא, ובין היתר האם ילדיהן יהפכו למטרה מעצם היותם יהודים. צריך כמה שיותר אנשים שיקומו וידברו על המאבק באנטישמיות".
על המועמד לראשות העיר זוהרן ממדאני, שתומך בחרם על ישראל ומואשם באנטישמיות, היא בוחרת שלא להגיב. "אני כן יודעת מי זה ראש העיר אריק אדמס, אני מכירה אותו עשרים שנה", היא מספרת. "העמדה שלו ברורה וישירה, יש לו הבנה עמוקה על אנטישמיות והוא עמד עם הקהילה היהודית, ראיתי זאת ממקור ראשון. תפקידו של ראש עיר הוא לקרב אנשים יחד, ולא להסית אותם אחד נגד השני, וזה מה שראש העיר אדמס עשה".
בנוסף לתפקידיה הציבוריים, הלברשטאם היא מייסדת שותפה של מוזיאון הילדים היהודים ברובע קראון הייטס, שנוסד לפני שני עשורים לזכרו של בנה ארי. "מטרת המוזיאון היא שילדים יגיעו וילמדו על החוויה היהודית, וירכשו כישורים של קבלה, הבנה וכבוד. מאז הוקם המוזיאון, הגיעו אליו כבר מעל ארבעה מיליון מבקרים", ציינה הלברשטאם.
מאז השבעה באוקטובר, היא מכירה בכך שהשיח הציבורי סביב יהודים וישראל הוחרף מאוד. "אנחנו חיים בעולם המדיה החברתית יותר מבעולם האמיתי", היא אומרת. "אנשים צועקים סיסמאות בלי להבין אותן. אבל זה לא מרתיע אותי". הלברשטאם מדגישה את ההתמקדות הבלתי-מידתית של התקשורת במלחמה של ישראל עם חמאס: "יש מלחמה באוקראינה עם מאות אלפי הרוגים לשני הצדדים, ואף אחד לא מדבר על זה. כל תשומת הלב הולכת לעזה".
היא מקשרת בין השיח האנטי-ישראלי לבין אנטישמיות קלאסית: "הקווים טושטשו בין אנטי-ישראליות לשנאת יהודים, אנשים מתחבאים מאחורי זה. אנשים צריכים לשאול את עצמם למה הם כל כך רוויי שנאה. שיקראו לי ציונית - אני יהודייה. אני אוהבת את ישראל, ואני כה שמחה שאנו חיים בעידן בו ליהודים יש מדינה משלהם שמאפשרת להם לעשות את מה שנדרש על מנת להגן על יהודים".
ומה המסר שלה לישראלים? "אתם העם שלי. אתם דם מדמי, בשר מבשרי. אסור לנו לשכוח – אנחנו עם אחד תחת אל אחד".