12 פצצות בלבד הוטלו על מתקן העשרת האורנים התת קרקעי בפורדו, בצפון איראן. קטעי וידאו שצולמו מזירת התקיפה הראו פיצוצי ענק ושובלי אש שעלו לשמיים, כשבארצות הברית מיהרו לדווח על תקיפה מוצלחת.
תקיפת המתקן התת קרקעי, שהיה קבור בעומק של עשרות מטרים בתוך סלע הררי קשה, דרשה שימוש בפצצות מיוחדות, שאפילו חיל האוויר האמריקני לא החזיק בהן עד לפני קצת יותר מעשור. לפיצוח המתקן הקשיח נדרש שימוש בפצצות GBU-57A/B MOP, פצצות מונחות במשקל 13 טונות שפותחו על מנת לפגוע במתקנים קשיחים הקבורים עמוק מתחת לפני השטח.
ה-MOP היא תולדה של סדרה ארוכה של פצצות "חודרות בונקרים" שפותחו על ידי האמריקנים עוד מימי המלחמה הקרה. מדובר בחימושים מדוייקים, עם מערכות הכוונה עצמאיות, בעלי כמה שלבי פעולה שמאפשרים חדירה דרך קירות בטון, אדמה וסלע.
ההבדל המשמעותי של ה-MOP הוא סדר הגודל של הפצצה. משקלה של פצצה בודדת עומד על 13.6 טונות, הפצצה הכבדה ביותר בארסנל של חיל האוויר האמריקני. רק מטוס אחד המשרת באופן פעיל בחיל בכלל מסוגל לשאת אותה, עם מנגנון שחרור מתאים, והוא המפציץ B-2 "ספיריט", מפציץ חמקני שפותח בתקופת המלחמה הקרה. גם מטוסי B-52 נשאו את הפצצה במסגרת הניסויי בה אך לא הותאמו מבצעית לשאת את הפצצה.
פיתוחה של הפצצה נתקל בקשיים, אחד מהם היה קושי טכני להתאים לה פיוז ריק, שיאפשר לה להתפוצץ עם פגיעה במטרה. כתוצאה מכך, בחלק מהניסויים בפצצה, היא חלפה על פני המטרה בשעה שהתחפרה בקרקע והתפוצצה רק כשהגיעה לעצירה מלאה. מעולם לא פורסם כיצד נפתרה הביעה, שהמשיכה להופיעה גם לאחר כניסתה של הפצצה לשימוש מבצעי בשנת 2011. אך לצד הקשיים הטכניים, ה-MOP נחשבת לפצצה היחידה בעולם מסוגה שמסוגלת לפגוע במטרות מבוצרות בעומק פני השטח.