היחסים המיוחדים עם ארה״ב בסכנה - גם מקומנו במזרח התיכון החדש

יחסי ארה״ב עם ישראל הגיעו בימים אלה לפרשת דרכים גורלית, העלולה להוביל אפילו לסיומם של יותר משישה עשורים של שותפות ערכית, מדינית ואסטרטגית עמוקה שהלכה והתעצמה במשך השנים וזכתה זה מכבר לתואר ״יחסים מיוחדים״.

מתקבל הרושם שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו מתקרבים במהירות להתנגשות חזיתית בסוגיות ליבה אזוריות וגלובליות עתירות משמעות. עבור טראמפ, סיום מהיר של המלחמה בעזה נתפס כנדבך הכרחי בגיבוש ובבניית מורשתו כמנהיג נחוש, הפועל ללא לאות ליישובם, או לפחות לייצובם, של סכסוכים ומשברים מסוכנים. כך, למשל, הוא כבר תבע קרדיט על הפסקת האש בעימות האלים בין הודו לפקיסטן, וייתכן אף שיעלה בידו להביא לסיום המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

אליה וקוץ בה

לחזית עזה נודעת משמעות מיוחדת ביחס לשאיפתו להצטייר כמתווך מיומן, שכן מדובר בתנאי הכרחי לקידום מתווה שאפתני שבמרכזו - עיצובו מחדש של המזרח התיכון כולו, על בסיס של דומיננטיות אמריקנית. דומיננטיות זו אמורה להתבסס על עסקאות חליפין בין וושינגטון למדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כאשר הממשל עתיד לספק לבעלות בריתו האזוריות נשק חדיש ומתוחכם.

זאת, בציפייה להשקעות ענק מצידן בכלכלה האמריקנית, כתמורה לחיזוק מעמדן הצבאי באזור. כך תיווצר, בעיניו של הבית הלבן, קואליציה אסטרטגית ומדינית רחבה שתוכל - בתמיכתה ובגיבויה של מעצמת העל האמריקנית - להתמודד עם האיום האיראני או כל איום אחר (אזורי או גלובלי) שיקרא תיגר על יציבות המערכת שהולכת ונבנית.

אולם, אליה וקוץ בה: החוליה המרכזית במבנה החדש כולו, שהיא נורמליזציה ישראלית-סעודית, עודנה חסרה. התנאים המקדימים לה, אותם הניחו השותפים המועדפים של וושינגטון בסעודיה, שהם סיום הלחימה בעזה והצהרה ראשונית של ישראל על אופק מדיני בסוגיה הפלשתינית, עדיין לא התממשו. ממשלתו של בנימין נתניהו בחרה, לפי שעה, בהרחבת התמרון הקרקעי בעזה על פני כרטיס הכניסה למזרח התיכון החדש כשחקן מרכזי.

בשלהי שנות החמישים של המאה ה-20 הייתה ישראל הגורם המחולל שיזם, בתמיכת הנשיא אייזנהאואר, את ״ברית הפריפריה״ בהשתתפות איראן, טורקיה ואתיופיה כדי לבלום את הגל הרדיקלי מבית היוצר של מצרים המהפכנית. הפעם, כך נראה, היא בוחרת להישאר מחוץ לתמונה ולהידחק לשולי המערכת האזורית המתגבשת.

ערב מסעו של הנשיא ה-47 לסעודיה, איחוד האמירויות וקטאר, לא ניתן עוד להסתיר את הסדקים ההולכים ומתרחבים בין בעלות הברית הוותיקות. למעשה, ״היחסים המיוחדים״ בין ישראל לארה״ב, שלא ניתן להפריז בחשיבותם, מוצאים את עצמם תחת תנועת מלקחיים היסטורית: איום ממשי על היחסים האלה עולה מצד האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, בה בשעה שקיימת מגמת התבדלות-התנכרות מצידו של האגף הבדלני בתנועה הרפובליקנית.

הממשל האמריקני אמנם מתקדם במסלולים נפרדים, לעיתים קרובות בלתי תלויים, עם כל שחקן מזרח-תיכוני שמוכן להיכנס לשותפות עסקית עם הפטרון האמריקני - אך היהלום שבכתר, הנורמליזציה הישראלית-סעודית, עודנו חסר. יישומו של ״המגנום אופוס״ הטראמפי, שאחד מעוגניו הם הסכמי אברהם, נותר חלקי בלבד.

ישראל: לא רפובליקת בננות אומרת הן

כל זאת הצמיח תסכול, כעס ואכזבה בבית הלבן כלפי נתניהו. בתחילת המשבר, ביטויי התסכול נועדו בעיקר לאותת לנתניהו שהוא ״דורך״ על הרגליים האמריקניות בנקודות החשובות לו כמו ההכרזה על משא ומתן עם איראן ללא התייעצות עם ישראל, הסכם הפסקת אש עם החותים בעוד הירי לכאן נמשך, ודילוג מעל ירושלים במסע המדיני באזור.

כעת, ביטויי מורת הרוח כמעט הפכו לגלויים. נראה שגם טראמפ וגם וויטקוף מתקשים להבין את ההיגיון האסטרטגי שבהמשך הדשדוש הישראלי בביצה העזתית, מה שנראה בעיניהם כלחימה חסרת תכלית ותוחלת. מאחר שמדובר בנשיא חם מזג ובוטה בסגנונו, החותר להתקדמות מהירה ולהישגים מיידיים, ניתן להעריך שאל מול דחיינותו של נתניהו, משבר ״הערכה מחדש״ מ-1975 עלול לצוף מחדש מתהום הנשייה בגרסה לעומתית הרבה יותר.

המהלך הדרמטי ללא מעורבות ישראלית, ובמשא ומתן ישיר עם חמאס, שהביא לשחרורו של החייל החטוף הישראלי-אמריקני עידן אלכסנדר, הוא רק חלק מהצעדים שעשויים להקדיר עוד יותר את השמיים מעל היחסים המיוחדים. בהמשך עשויים להגיע גם שילוב חמאס בשלטון בעזה ביום שאחרי, גם אם לכאורה רק ברמה ״מדינית״ ולא כארגון צבאי, חתירה להסכם גרעין עם איראן ללא התייעצות, ותמיכה בפרויקט הגרעין הסעודי האזרחי ללא אור ירוק מישראל.

לפנינו נשיא נחרץ הנחוש להמשיך במסורת המפוארת של יישוב סכסוכים בקדמת הבמה הגלובלית, שראשיתה בימי הנשיא תיאודור רוזוולט, שבשנת 1905 היה שושבין להסכם השלום בין רוסיה ליפן, והמשכה ביוזמות התיווך של מזכיר המדינה המיתולוגי הנרי קיסינג׳ר.

ישראל מעולם לא הייתה רפובליקת בננות אומרת הן, כך מראה ההיסטוריה. אך כעת נדמה שיש חפיפה בין תפיסת היעדים האסטרטגיים של ממשל טראמפ ובין עמדותיהם של ציבורים רחבים בישראל. מציאות זו תקשה על נתניהו להוביל נגד הבית הלבן הנוכחי את המערכה הפוליטית שניהל מול ממשל אובמה, שכן הוא וממשלתו, שהציבו בראש סדר העדיפויות שלהם את שרידותם הפוליטית, נעדרים תמיכה פנימית-ישראלית רחבה דיה כדי לעשות זאת בהצלחה ולטווח ארוך.