הממשל האמריקני בהובלתו של דונלד טראמפ, פועל לעיתים קרובות בהתאם לתפיסתו האסטרטגית של סטיב בנון, יועצו הקרוב ומי שנחשב לאדריכל התקשורת הכאוטית. בנון, ששימש כראש אסטרטגיה בבית הלבן בתחילת כהונתו הראשונה של טראמפ, פיתח תאוריה שניתן לכנותה "אמנות הכאוס התקשורתי".
התאוריה מתבססת על עיקרון פשוט אך רב-עוצמה: כאשר מרחב השיח הציבורי מוצף במסרים מבלבלים, הכאוס הופך להיות הנשק המרכזי במאבק על דעת הקהל.
האסטרטגיה: הצפה של מידע
כמו קוסם המבצע סדרה של טריקים מסיחי דעת במקביל, הממשל תחת השפעת בנון מציף את הזירה הציבורית בזרם אינסופי של ידיעות, שמועות, טענות סותרות ונרטיבים מתנגשים.
זרם המידע הזה, שמזכיר נהר גועש שסוחף איתו כל חלקיק של מציאות, נועד לטשטש את הקווים שבין עובדות לפיקציה. בנון עצמו תיאר זאת בביטוי: "Flood the zone with shit" (לשטוף את השטח בזבל) - ביטוי חריף אך קולע שמתאר את האסטרטגיה: ליצור עומס כזה של מידע עד שיכולת ההבחנה של הציבור והעיתונאים קורסת.
כאשר המציאות הופכת לרעש בלתי פוסק, הציבור מאבד את כושר ההתמקדות, והמדיה, שנאבקת לאסוף פיסות מידע אמין, נגררת לדווח על כל התפתחות שולית. כמו תאורת ניאון מהבהבת ברחוב חשוך, כל "פיסת מידע" נראית לפתע כמו עיקר החדשות, גם אם היא לא יותר מספקולציה.
הטקטיקה הזו פועלת בכמה שלבים: הראשונה - הפצת מידע רב ומסובך. זרם בלתי פוסק של חדשות, שמועות וטענות סותרות
השנייה: ערפול האמת. הציבור מוצף במידע מבלבל עד כי קשה להבחין בין אמת לבדיה.
השלישית: הפניית תשומת לב. ריבוי הסיפורים מקשה על הציבור להתמקד בנושא אחד חשוב לאורך זמן.
והרביעית: הכנסת רעיונות שוליים למיינסטרים. רעיונות שוליים ולא מבוססים צפים ומקבלים לגיטימציה רק בשל הופעתם החוזרת. התמקדות וקידום נושא אחד או שניים בלבד נושאי ליבה "תחת הראדאר". לדוגמה הסכמי אברהם
דוגמאות מהעבר: ניצול הכאוס ככלי פוליטי
כהונתו הראשונה של טראמפ סיפקה לא מעט דוגמאות לאסטרטגיה הזו: כמו הפרדת ילדים מהוריהם בגבול. כאשר נחשפה המדיניות הקשה נגד מהגרים בגבול מקסיקו, הממשל הפיץ מידע סותר - מצד אחד הכחיש אחריות ומצד שני הצדיק את המדיניות.
דוגמה נוספת היא משבר צפון קוריאה. טראמפ, שדיבר על "אש וזעם" נגד קים ג'ונג-און, עבר בן לילה להתפייסות פומבית, כאשר התקשורת ניסתה להבין אם מדובר באיום צבאי או בדיפלומטיה.
וגם: פרשת רוסיה. כאשר התקשורת הציגה עדויות על התערבות רוסית בבחירות 2016, הממשל הפיץ עשרות נרטיבים סותרים, כולל האשמות נגד התקשורת עצמה.
מנהיגות כאוטית
כמו קשת היורה חצים לכל עבר במטרה שאחד מהם יפגע במטרה, כך הממשל תחת טראמפ פועל לעיתים באופן בלתי מתואם. דוגמה לכך היא מינויו של סטיב ויטקוף, דמות חסרת ניסיון מדיני, לתפקיד בכיר. ויטקוף נע בין מוקדי סכסוך ללא הבנה של התרבות המקומית או הדקויות הפוליטיות, כשהוא מפזר הבטחות סותרות. במובנים רבים, זו פוליטיקה של ניסוי וטעייה - ירי לכל הכיוונים, מתוך תקווה שכדור אחד יפגע במטרה.
התנגשות בין עקרונות עסקיים למציאות בינלאומית
טראמפ, אוהד ישראל אמיתי ליבו במקום הנכון אולם הוא רואה בעצמו "Deal Maker" מובהק, נוטה לפרש את העולם דרך הפריזמה העסקית של "Win-Win". הוא ניגש למשברים בינלאומיים במחשבה שתמיד ניתן להגיע לעסקה שתיטיב עם שני הצדדים. אך תפיסה זו מתנגשת עם המציאות הגיאופוליטית - למשל, במשא ומתן עם מדינות מזרח תיכון שבהן המניע הדתי והאידיאולוגי חזק יותר מההיגיון הכלכלי.
כאשר טראמפ מנסה לבסס יחסים עם מנהיגים בעלי אידיאולוגיות דתיות קיצוניות, הוא לא מבין כי מבחינתם הג'יהאד הוא לא רק מאבק - הוא מצפן חזוני, יעד עליון ובלתי מתפשר. לעיתים, כמו סוחר בשוק, טראמפ ניגש לעסקה תוך שכנוע עצמי כי כל אדם בעולם שואף לנהל משא ומתן על בסיס רווח אישי. אך מול יריבים אידיאולוגיים, הגישה הזו נידונה לכישלון.
משקל היתר לדמויות קיצוניות: רשת יועצים רעועה
טראמפ נוטה להקיף את עצמו בדמויות כמו טאקר קרלסון ו-Darren Beattie - בעלי עמדות קיצוניות ותפיסות פוליטיות שנויות במחלוקת. הם מייצגים את הפלג הבדלני והפופוליסטי, המתנגד למעורבות בינלאומית ולמדיניות חוץ מסורתית. כאשר טראמפ מעניק להם במה והשפעה, המדיניות הופכת לתזזיתית ולא מגובשת.
התפכחות כואבת בפתח
האשליה שניתן "לסגור עסקה" עם כל אויב על בסיס רציונליות כלכלית או כוח אישי מתנפצת מול מציאות מורכבת. כאשר הכלים העסקיים של טראמפ מתנגשים בחזון דתי-פוליטי עמוק, ההימור הפוליטי הופך למסוכן. ישראל, שהיא אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר לארה"ב, עלולה לשלם מחיר כבד אם תתבסס על הגישה העסקית במקום על הבנת המציאות התרבותית והגיאופוליטית.
במקום עסקה מנצחת, עלולה תפיסתו להתגבש לבליל סמיך של רעיונות לא מגובשים ועוגת השכבות הזאת תקרוס לתוך עצמה . טראמפ יגלה במהרה בין הרעיונות המבריקים ליישומן בעולם המעשה עומדת תהום עמוקה של מציאות עגומה , איפה שאין הבנה של עקרונות בסיסיים, שום דיל חדשני לא יוכל להחליף תפיסות עולם של אלפי שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו