מאז הגדיר פרנקלין רוזוולט את 100 הימים הראשונים לכהונתו ב־1932 כתקופה מעצבת, הפך המדד הזה לאבן בוחן מרכזית להערכת ביצועי הנשיאים הטריים. אמנם ההיסטוריה הוכיחה שפתיחה צולעת אינה גוזרת כישלון - כפי שהדגים ג'ון קנדי, שלמרות הכישלון במפרץ החזירים, 1,000 הימים הבאים שלו נצרבו בתודעה כתקופה מלאת תקווה.
טראמפ מכריז על הטלת מכסים על סחורות מכל העולם / CSPAN
והיום? בתקופת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ, השאלה המתעוררת היא אם הפיק לקחים מ־100 הימים הראשונים שלו ב־2017, שהתאפיינו בטעויות בשיקול הדעת, בעבודת מטה לקויה ובהתנהלות תזזיתית.
על רקע זה, אפשר לומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה באופן מדויק כמעט. גם ב־2025 לא זו בלבד שהנשיא לא עבר תהליך למידה משמעותי, אלא שדפוסי התנהלותו המקוריים אף הקצינו. כמו ב־2017, הוא אייש את הקבינט שלו בדמויות חסרות רקע מתאים ועם כישורי ניהול מינימליים, יצא למאבק נחרץ במוסדות המדינה ולמסע טיהורים, לצד הענקת חנינות המוניות לתומכיו שהורשעו במעורבות בפריצה למתחם הקפיטול.
במקביל, באמצעות צווים נשיאותיים סגר טראמפ משרדי ממשלה ותוכניות פדרליות בניהולו של נציב הקיצוצים, אילון מאסק. הנשיא ניצב בפני משוכות משפטיות לא פשוטות בניסיונו לשנות סדרי עולם - פיטורי אלפי עובדים, הקפאת תקציבים ייעודיים שכבר אושרו, וניסיונות לגרש מהגרים ללא בדיקת זכויותיהם.
ואם בכך לא היה די, הגיעה "פארסת המכסים". הפזיזות שבה עוצבה התוכנית, תוצאותיה ההרסניות המיידיות בשווקים, והמהירות שבה החל טראמפ בתהליך התנתקותו ממנה עד הקפאתה - כל אלה ביטאו את הקוד התפעולי הנשיאותי שלו: חשיבה לטווח המיידי, היעדר תכנון, ודילוגים מהירים בין מדיניות אחת לאחרת.
נקודת זכות בתמונה הכאוטית היא שבסופו של דבר גילה טראמפ רגישות ל"סביבה העסקית" ולאילוציה, וכך החליט לסטות מתפיסות יסוד ולהתנהל בצורה פרגמטית.
במישור הבינלאומי, לא נרשמו הצלחות מסחררות. מאמציו לשווק את עצמו כמי שמסוגל ליישב סכסוכים טרם צלחו. בחזית האוקראינית, שאיפתו לסיים את הקרבות טרם נחלה הצלחה, אם כי קיים סיכוי להכרזה על הסכמות. גם שאיפתו לסיים את המלחמה בעזה ולהרחיב את הסכמי אברהם לא הניבה פריצת דרך.
הבסיס להשקפת עולמו במישור הגלובלי נותר ללא שינוי: רצון להביא לקריסת הסדר הדמוקרטי והליברלי שהניח את התשתית להתנהלות הגלובלית של ארה"ב. את מקום המחויבות האידיאולוגית תפסה גישתו העסקית, המושתתת על תכתיבי תועלת־עלות קרים.
אמריקה אינה עוד מגדלור של תקווה
אמריקה אינה עוד המגדלור המקרין תקווה לדמוקרטיות. בעיני הבית הלבן, הסיוע לאוקראינה נתפס כהשקעה בזבזנית, ובמקומו מציע טראמפ גישת "תן וקח", ללא התחשבות בהשלכות הגלובליות של צעדיו. חזונו הוא לכונן שותפות אסטרטגית עם הקרמלין, שמשמעותה חזרה לעידן של אזורי השפעה. אפשר להגדיר את מדיניות החוץ שלו כאנכרוניסטית, המעלה מתהום הנשייה את עידן המלחמות הקולוניאליות.
נקודת אור בולטת בכהונתו היא מאבקו חסר הפשרות בגל האנטישמיות הפרוע והאלים המשתולל ברחבי הקמפוסים האמריקניים. הנשיא פעל בנחרצות תוך ניצול אוזלת ידן, אדישותן ואפילו תמיכתן של הנהלות האוניברסיטאות במפגינים האנטישמיים. הקפאת תקציבי מחקר ושלילת הטבות פדרליות ממוסדות אקדמיים שתמכו או השלימו עם פעילות אנטישמית ואנטי־ישראלית היא מהלך ראוי לשבח. עם זאת, יש להקפיד שגם כאן יישמרו גבולות הגזרה ועיקרון החופש האקדמי לא ייפגע על ידי פיקוח חיצוני דרקוני.
מדוע פועל טראמפ בקדחתנות כה רבה? האם הושפע מדברי רוזוולט על חשיבות 100 הימים הראשונים? למרות שליטתו בקונגרס ובית משפט שמרני, מדוע אינו פועל בצורה מדורגת, ברוח קיסינג'ר, שהיתה מפחיתה את ההתנגדות לתוכניותיו?
נתוני התמיכה הציבורית מצביעים שרק 44% מהאמריקנים מרוצים מביצועי הנשיא, במיוחד בסוגיות מדיניות החוץ והכלכלה. טראמפ גינה את הסקר, אך יצטרך להקשיב לקולות העולים מהשטח לקראת 1,360 הימים הבאים של נשיאותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו