נועה ארגמני במועצת הביטחון: "יומיים אחרי שעברנו לבית אחר ברצועה, איתי נרצח באכזריות"

במהלך תדרוך למועצת הביטחון של האו"ם שהתקיים היום (שלישי) ביוזמתו של השגריר דני דנון, נשאה דברים נועה ארגמני, שחולצה במבצע צבאי מעזה ביוני האחרון. בדבריה סיפרה על רגעי החטיפה ועל הזמן בשבי. "במהלך שהותי בשבי הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות. ראיתי את הפחד בעיניים שלהן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן".

ארגמני התחילה את דבריה בסיפור חטיפתה. "נחטפתי על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר מפסטיבל נובה יחד עם בן זוגי, אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהנום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע".

ארגמני הדגישה את הזמן הקריטי שנשאר לחטופים שעדיין בשבי. "אין לנו יותר זמן! אני כאן היום כי זה נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשיכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים – ונלקחו לעולם של עינויים והשפלה. חמאס התייחס אלינו כמו לכלים במשחק מרושע, מונעים מאכזריות לשמה".

"אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן 9 חודשים, כפיר, ועל אחיו בן ה-4, אריאל ביבס, ואימם שירי. רק אם ותינוקיה – נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. הם היו ילדים רכים, שדמם נשפך בברוטליות שלא תיאמן. זהו חמאס – ארגון שמרסק תינוקות בידיו וחוגג את המוות".

במהלך דבריה סיפרה גם על תקופת השבי. ברצועה היא הוחזקה עם מספר חטופים שונים. "במהלך שהותי בעזה, הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות – הילה רותם ואמילי הנד. באותו זמן אמילי הייתה בת 8 והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום". בשבי, ארגמני גם הייתה עם יוסי שרעבי ואיתי סביקרסקי , שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.

"ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערימות הבטון. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע".

יומיים לאחר מותו של יוסי רצחו המחבלים את איתי. "הוא נרצח באזכריות על ידי חוטפינו", היא מספרת. "היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו".

ארגמני שבה והדגישה את ההכרח של הקהילה הבנילאומית להבין את הסבל שעובר על החטופים. "הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהנום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו! מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו, זה משהו שאמא שלי תמיד אמרה לי: תמיד תהיי טובה, תמיד תחזיקי באור. אז כאן, בפורום הזה, אני אסיים במילים האלה: תהיו טובים. אך יותר מזה, תהיו צודקים. תפעלו עכשיו. תביאו אותם – את כולם – הביתה עכשיו".