מנקים את המצפון על חשבוננו: על השימוש הציני בארה"ב בפרשת אבו עאקלה

אביבה הוקסון־הברמן היתה עיתונאית מוכשרת בעת שנרצחה בביתה בגיל 24. היא עבדה עבור רשת הרדיו הציבורית NPR, ובקריירה הקצרה שלה הספיקה לחשוף התעללויות בבית אבות - גילוי שהביא להעמדתם לדין של המעורבים בפשע.

ב־23 באפריל 2021 חדר קליע את שמשת חלון דירתה של אביבה בקנזס סיטי. הוא פגע בראשה והרג אותה במקום. המשטרה המקומית קבעה כי מדובר בירי מקרי, כזה שאלפים נהרגים בגינו מדי שנה ברחבי ארה"ב. בקנזס סיטי לבדה מפוענחים רק כמחצית מעשרות מקרי מוות שנגרמו בדרך זו.

חודש לאחר מותה של אביבה חלה התפתחות. שכנתה העידה במשטרה כי הכדור הרצחני היה מיועד אליה. "החבר שלי לשעבר ניסה להרוג אותי והעדתי על כך במשטרה. אני בטוחה שהוא חשב שזו אני", אמרה לעיתון "ניו יורק פוסט".

על פי העדות הזו - העיתונאית המוכשרת לא נהרגה מכדור תועה, אלא מזיהוי מוטעה. אף על פי כן, משטרת קנזס נותרה, נכון להיום, במסקנתה המקורית. עד היום - שנה וחצי לאחר מותה - איש לא הועמד לדין על הריגתה, במכוון או בשוגג.

אף שאביבה נרצחה בתקופת ממשל ביידן, מובן מאליו שאיש בממשלה אינו מעלה תהיות על נסיבות מותה. חזקה על הרשויות בארה"ב שהן עושות הכל לבירור האמת. לא ישראל צריכה להטיף מוסר לאמריקנים על אי־פענוח תקרית הרג של צעירה יהודייה.

אלא שהאמון והקרדיט שממשלת ישראל נותנת לרשויות האמריקניות לא נענים באותה מטבע. בסוף השבוע האחרון שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן וסגניתו וונדי שרמן שוב העלו בפני עמיתיהם הישראלים את עניינה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מ"אל־ג'זירה" - רשת עם רקורד של סילופי אמת.

בלינקן ושרמן יודעים היטב שישראל עשתה הכל כדי לגלות מי הרג את אבו עאקלה. לא רק שחקרה בעצמה, אלא שהזמינה נציג של הממשל האמריקני, שמסקנתו היתה כי "לא ניתן לקבוע מי הרג את שירין אבו עאקלה".

למרות זאת בלינקן החליט להיפגש בשבוע שעבר עם בני משפחתה של אבו עאקלה, שעושים פה סיבוב תקשורתי לא מוצלח במיוחד. אחרי הפגישה בלינקן שוחח עם גנץ ואמר לו כי "צריך לקבל אחריות" בנוגע לאבו עאקלה. וונדי שרמן השתמשה באותן מילים במפגשה עם השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, בוושינגטון בשבוע שעבר.

השניים לא רק טרחו להעלות את נושא התיק הסגור בפגישה, אלא גם לדווח על כך לציבור.

חיפוש אחריותה של ישראל, גם כאשר אינה בנמצא, נעוץ - כך נראה - בסיבות עמוקות יותר. בחוגים הליברליים בכלל, ובאלה היהודיים בפרט, נפוצה הנטייה להאשמה עצמית גם כשאין לכך סיבה. בג'נין היו קיני טרור. אבו עאקלה התייצבה לצד המחבלים כדי לסקר את העימות שלהם עם צה"ל. לא ידוע מאיזו אש נהרגה, אך לשרמן ולבלינקן לא נחוצות העובדות. נקיפות המצפון מספיקות.

כאשר בלינקן ושרמן, היהודים כמובן, דורשים מישראל להודות בדבר שלא עשתה - הם מנסים לנקות את רגשות האשמה שלהם על חשבוננו, וחבל שכך. כי אחד האתגרים הקשים ביותר שעימם מתמודדת ישראל כאן בארה"ב הוא הדה־לגיטימציה, בעיקר מצד חוגים סוציאליסטיים במפלגה הדמוקרטית. בלינקן ושרמן לא מתבקשים לטייח את האמת. אך כן מצופה מהם, דווקא כיהודים, לא לקחת חלק בעלילת דם נגד מדינה שהם מתיימרים לאהוב. בכל מקרה, כדאי שיטפלו קודם במתרחש בחצר האחורית שלהם.