"המורדים בזזו את המדפסת": תיאטרון האבסורד של עיתונות באפריקה

עיתונאית ללא נושא כתיבה זה כמו טייס עיוור.

חסרת תכנית, חיפשתי את עצמי בבתי הקפה. היו רק כמה בתי קפה בכל העיר. כולם התקבצו בהם - אנשי עסקים, עובדי סיוע, צרפתים, עיתונאים. בנגי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, הייתה יותר כפר מאשר עיר. כל כך כפרית שגם החשובים והעסוקים התפנו לשיחות עם מי שאינם כדי לתת עצות על קפה וקרואסון. 

לחלק אחד ושניים של הבלוג:

-"את רוצה למות? יהיה יותר מהר לירות בעצמך": תרמילאית ישראלית במדינה המסוכנת בעולם

- "נהרגה מאש צולבת": המשימה הבלתי אפשרית של עיתונאים באפריקה

ניקול קמה בשש בבקר ורצה ברחבי הרפובליקה ואני ישנתי עד שהחום יעיר אותי. הנזירה הייתה צוחקת עלי – "איך את תמיד מפספסת את ארוחת הבקר?!" ואני הייתי מורידה את הבגדים מהחבל וגוררת את עצמי לבית הקפה. הדרך לבית הקפה היתה קשה. באותה תקופה, לא היה לבן אחד שהלך ברגל ברחוב כי כולם נסעו בג'יפים ממוגנים גם לנסיעות של שתי דקות. מי שהלכה ברחוב זכתה למיליון הטרדות מיניות וניסיונות כיוס. כייסים חטפו שטרות מכיס המכנסיים בקלות, ועוברי האורח לא עשו כלום חוץ מלצחוק. גם כשזה קרה לי וצעקתי: "גנב! גנב!!!" הם לא עשו כלום. זה היה בלתי נסבל ולכן ניסיתי לתפוס טרמפים בג'יפים הממוגנים, אבל לארגונים הבינלאומיים היה נוהל – אסור לאסוף טרמפיסטים, בלי יוצאים מהכלל. הייתי רואה את הג'יפים של הצבא הצרפתי, האיחוד האפריקאי ועמותות הסיוע חוצים את אותו רחוב כל דקה. שאלתי את המקומיים - "מה הארגונים האלה עושים פה?" והם אמרו – "אני יודע?! נוסעים בג'יפים".

אז עשיתי את הדרך יום אחרי יום כמו לשחות בביוב, עד שהגעתי לארץ המובטחת – בית הקפה. הטלוויזיה בבית הקפה שידרה את החדשות. כל עשרים דקות הופיע קמפיין עם הסלוגן "אני שארלי", לאור הפיגוע במערכת העיתון "שארלי הבדו". ואז התחילו החטיפות. בטלוויזיה דיברו על חטופים ברחבי הרפובליקה - פוליטיקאים שהלכו לכפרים כדי לקדם את הבחירות הצפויות, שרים ועובדי סיוע. המקרה הכי קיצוני היה של עובדת סיוע ששוחררה. הריאיון שלה שודר עשרות פעמים. לפי מה שהבנתי, זה קרה בערך ככה: מורדים מהאנטי-בלקה (Anti-Balaka) עצרו אותה ואת הקולגה שלה עם רובים והודיעו להם שהם חטופים. לחוטפים לא היה רכב כדי להשלים את החטיפה, אז הם עצרו אופנוע. על האופנוע לא היה מקום לכולם. אח"כ הם עצרו נהג מונית, שנגרר בחוסר חשק לאן שאמרו לו, עם חטופים המומים וחוטפים חובבנים שתכנון לא היה הצד החזק שלהם. היא שוחררה תוך זמן קצר, אחרי משא ומתן.

"את ראית את הריאיון ששודר בטלוויזיה?" שאלה ניקול.

"כן", אמרתי, "רק שלא הבנתי כלום כי זה היה בצרפתית".

"אני עשיתי את הריאיון", היא אמרה, "בהתחלה החטופה לא רצתה להתראיין. היא חזרה ואמרה שזה הריאיון המאה שלה ושהיא עייפה. אני אמרתי לה – אבל כל האחרים היו דגי רקק. איך את יכולה להגיד 'לא' לריאיון בערוץ גדול עם מיליוני צופים! והיא הסכימה, כי התעקשתי. ככה עושים את זה".

בינתיים, אני הצלחתי להגיע רק לדובר של האיחוד האפריקאי. האיחוד האפריקאי נכנס להחליף את האו"ם ולהשליט סדר. לא ידעתי כל כך מה לשאול את הדובר. בסוף שאלתי "איך יכול להיות שחלק מהחטיפות קרו במחסום שעליו שומרים חיילי איחוד?" הוא לא ידע מה לענות. "האמת, גם אני לא יודע מה קורה פה", הוא הודה, "אני רק שבועיים בתפקיד, בקושי עברתי חפיפה, ואני מנסה לנתב בבלגן". כמה שאנחנו באותה סירה, חשבתי.

בנוסף לחטיפות שפורסמו, היו ניסיונות חטיפה שלא פורסמו. תושב צרפתי אמר לי – "יש כאן מסורת של שודדים, אבל זה לא כמו הטליבאן. כאן חוטפים אותך ליום-יומיים ומשחררים אותך תמורת גרושים. בסוף אתה נעלב מהסכום שאתה שווה" אבל עכשיו זה עלה מדרגה.

טייס צרפתי חטוף שבדיוק שוחרר ישב בבית הקפה עם חבריו וניסה לעכל את החוויה. "באנו לכפר לתת סיוע", הוא אמר לי, "ופתאום באים המורדים של האנטי-בלקה, מעכבים את המסוק, אומרים שאנחנו לא יוצאים משם עד שנשלם מיליון דולר. ממתי הם מבקשים סכומים כאלה?! מה זה, סומליה?" הוא יצא משם אחרי יממה מורטת עצבים. בהזדמנות הזו אתן לו שם בדוי, "ויקטור", כי הוא עתיד להציל את הטיול שלי והוא יופיע עוד בהמשך.

אני זוכרת ששאלתי – "הכפר שנתתם לו סיוע עזר לכם?"

והוא אמר – "לא, הם רק עמדו שם. מה הם יכולים לעשות".

עובדי הסיוע התייאשו 

בערב פגשתי את חבריו של הטייס, אנשי סיוע. מסתבר שהתארחנו באותו המיסיון. הכפר שבו התרחשה החטיפה היה כפר שהם אימצו וסייעו לו במשך תקופה. יום לפני, הטלתי ספק במטרות שלהם, שהתמקדו בשיקום ופיתוח כפרי.

"למה באת לכאן?" שאלתי את מנהל העמותה, אירופאי מבוגר שמאחוריו עשורים של סיוע באפריקה.

"למה את באת?" הוא שאל.

"כי אני מפגרת", אמרתי.

"גם אני מפגר", הוא אמר.

המודל שלהם התבסס על שיח עם המקומיים, מה שנקרא "להקשיב לצרכים שלהם ולתת להם מענה". אלא שזה לא היה מובן מאליו. הכפר אמר "כן" לכל דבר שהעמותה הציעה, בין אם זה שיפור החינוך, סניטציה למים, שירותי רפואה. אבל אחרי תקופה של חבלי לידה קשים, הכפר התחיל לדרוש כסף. רק כסף, לא יותר. בעצם, זה מה שהם רצו כל הזמן.

"אנחנו מנסים להסביר להם שזה לא עובד ככה", אמר מנהל העמותה, "וזה תהליך. זה לא קורה ביום אחד".

אבל ביום למחרת, אחרי שניסו לחטוף אותם ואת ויקטור הטייס שהביא אותם, הם ישבו בחצר והתלבטו איך להמשיך. עובד עמותה, שהגיע ממדינה אחרת מאפריקה, היה מזועזע מהחוויה והמנהל ניסה להרגיע אותו. "מה הקטע?!" אמר העובד, "אני לא מבין את המקום הזה, מה אנחנו עושים פה?! אני לא רואה טעם להמשיך".

הוא לא היה היחיד שלא הבין את "המקום הזה". במיסיון התארחו חיילים של האיחוד האפריקאי ועובדי או"ם. הם הגיעו מרואנדה, בורונדי, קמרון, וייטנאם והודו. היתה גם רופאה אתיופית ועובד סיוע הודי. היינו יושבים מסביב לחצר בערב, שותים ספרייט ומעיפים יתושים. לפעמים היינו צופים בשעמום בקרב התרנגולים. המיסיון עשה טעות קטלנית – גידל תרנגולת אחת ושני תרנגולים שכל היום רדפו אחריה ורבו ביניהם. פטפטנו מול התרנגולים עד שהגנרטור כבה, הסימן ללכת לישון. 

"אפילו בורונדי יותר מסודרת", אמר החייל מבורונדי, "אני לא חושב שיש דברים כאלה בכל אפריקה".

"אתיופיה יותר יבשה וטרשית", אמרה הרופאה, "ועדיין אנחנו מוציאים ממנה משהו. כאן הכל ירוק, הם יכולים לזרוק זרעים באוויר והם יגדלו, אבל אין. הכל תקוע ולא מתפקד".

גם בדרכים הכל היה תקוע. חשבתי ש"אם לא אוציא מכאן כתבה, לפחות אראה קצת נוף", אבל לא היתה דרך לצאת מבנגי. שמורות הטבע היו סגורות, והדרכים מסוכנות ורצופות מארבים ורציחות. בכביש המזרחי היו מורדי הסלקה (Seleka) וה"צבא" של קוני. בכביש הצפוני הסלקה והאנטי-בלקה נלחמו ביניהם וגם שדדו אזרחים. "אולי תיסעי כמה קילומטרים דרומה", הציע ויקטור, "אין שם משהו מיוחד, אבל תראי קצת נוף. גם שם יכולים לשדוד ולרצוח אותך, אבל זו האפשרות הכי בטוחה, לעומת השאר."

הבעיה היתה שחוק ישן דרש מתיירים אישור מיוחד כדי לצאת מעיר הבירה. הרפובליקה עברה כמה הפיכות שלטוניות מאז החוק הזה ומספר התיירים השנתי הגיע למאה במקרה הטוב, ושנים-עשר בתקופת מלחמה. "וואו, מעניין אם באמת צריך אישור", אמר ויקטור הטייס והרים כמה טלפונים לעוד אנשים שלא ידעו, עד שמצא מישהו שכן ידע. המישהו הזה המליץ ללכת למשרד התיירות ולהוציא "אישור יציאה לתיירים".

ביום למחרת מצאתי את עצמי במשרד התיירות. האדם שאחראי על האישור לא היה שם, ובמקומו היה פקיד שאמר ללא בושה: "תני לי כסף, אני עני".

השבתי לו: "אני אתן לך כסף אם אקבל את האישור מחר" והוא הסכים.

ביום למחרת, האחראי שוב לא היה שם. "יש מישהו שצריך לחתום על הטופס", אמר אותו פקיד עני, "אבל דודה שלו מתה. תבואי מחר". הזכרתי לפקיד ש-"דברים טובים יקרו אם אקבל את האישור היום", אמרתי שאני מוכנה לחכות למר אישור, והתיישבתי שם. מר אישור הגיע אחרי ארבע שעות המתנה ואינסוף טלפונים מהפקיד. מר אישור התברר כאיש חביב ושמח (כנראה שלא איבד את דודתו באותו היום). הוא דאג לי לקפה ושוחח איתי על המצב. במקביל הוא גם ניסה לקדם את התהליכים המסובכים של הוצאת האישור.

טופס האישור היה כתוב בכתב יד והיה צריך להקליד ולהדפיס אותו. אלא שהמורדים של ה"סלקה" השתלטו על המשרד ב-2013 ובזזו הכל – את המחשבים, הטלפונים, מכונת הצילום וכל המסמכים. אחרי הרבה טרטורים, מר אישור הצליח להוציא טופס מודפס. הוא התעקש לתת לי את כרטיס הביקור שלו - ריבועים מודפסים על בריסטול ורוד. "אפילו מספריים אין לנו", הוא אמר, וקרע "כרטיס ביקור" בידו. הוא סיפר לי שהמורדים לא רק בזזו את משרד התיירות, הם גם שרפו את הארכיונים בעירייה, ובהם כל תעודות הלידה והנישואין של תושבי בנגי. רק מחשב אחד שרד במשרד התיירות, PC ישן משנות התשעים שהמזכירה השתלטה עליו. במקום לעבוד היא שיחקה בו סוליטייר להנאתה, בלי לשים לב לקולגה שלה שעמד זועם מאחוריה. 

יצאתי משם עם אישור, הפקיד יצא עם בקשיש. במיסיון עדכנתי את האורחים המשועשעים שיש דבר כזה אישור תיירות, משרד תיירות, וגם תיירים ברפובליקה המרכז אפריקאי.

להמשך חוויותיה של תמר ברס, עיתונאית ומטיילת, הפינות האפלות של העולם בעמוד הפייסבוק שלה.