עם הזנב בין הרגליים: החלום האמריקני ושברו באפגניסטן

אי אפשר להפריז בעוצמת הדרמה שמתרחשת כעת באפגניסטן. לא בכל יום רואים שלטון קורס בשידור חי, לא בכל יום רואים את המעצמה החזקה בעולם נמלטת כשזנבה בין רגליה, ולא בכל יום רואים את ניצחונו של הרוע המוחלט על השפיות והתקווה.

20 שנה השקיעו האמריקנים באפגניסטן, ומי יודע כמה מאות מיליארדי דולרים. מה שהתחיל כנקמה על פיגועי 11 בספטמבר וניסיון (שכשל) להשמיד את ארגון אל־קאעידה ואת מארחיו, שלטון הטליבאן, הפך למאמץ להסב את המדינה הנחשלת לדמוקרטיה מערבית, עם סממנים מודרניים.

במסגרת זאת נעשה ניסיון לבנות באפגניסטן מדינה חדשה, בצלמו ובדמותו של המערב. עם מוסדות דמוקרטיים והליכים דמוקרטיים סדורים (עד כמה שניתן במדינה שבטית, שהקדמה רחוקה מחלקים גדולים ממנה), עם צבא חמוש ומאומן, ועם השקעות זרות למכביר שנועדו לתת לאפגני הממוצע אופק חדש ועתיד טוב יותר מאשר עברו.

אבל נראה שחבל הארץ הקשה הזה צריך יותר מכך, או שזה פשוט בלתי אפשרי. האמריקנים כשלו בדיוק במקום שבו כשלו הרוסים שלושה עשורים לפניהם: בהבנה שבכוח בלבד אפשר אולי להרתיע ולבלום, אבל כנראה לא להפוך סדרי עולם שמתקיימים זה אלפים בשנים.

הכתובת לכך היתה על הקיר כל הזמן, אבל האמריקנים התעקשו להתעלם ממנה. יתרה מזאת, את הסכם הנסיגה הם חתמו עם אותו ארגון טליבאן שממנו ביקשו להיפטר, ובכך גם נתנו לו חותמת כשרות. מכאן, המדרון כבר היה חלקלק; ההצהרה על כוונתם לסגת רק לחצה פאסט־פורוורד על התהליכים.

נדמה שארה"ב לא החמיצה אף טעות ואף מוקש בדרך לטרגדיה של אפגניסטן. החל במחשבתה/תקוותה - שלא ברור על מה היא נשענה - שממשלת אפגניסטן וצבאה יצליחו לעמוד בפני מורדי הטליבאן; גם כאשר הכירו בטעותם, סירבו האמריקנים לתקוף מאסיבית מהאוויר כדי לסייע לכוחות הצבא לבלום את המרד, ולמעשה צפו בו מהצד. הם גם טעו באופן מדאיג בהערכת המודיעין לגבי משך הקריסה, כאשר שלושת החודשים שאותם העריכו (עד להשתלטות הטליבאן על קאבול) הפכו לשלושה ימים.

אימפריה מובסת

האמריקנים גם כשלו כאשר קבעו מועד מוגדר לעזיבתם את המדינה. די אם היו נזכרים בנסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000, שהפכה לקריסה מהירה, כדי לדעת שתהליכים כאלה מקדימים את עצמם, והשטח מתאים את עצמו לבאות. בדיוק כמו לפני 21 שנה בלבנון, גם באפגניסטן המקומיים הבינו שהמלך מת, ומיהרו להישבע אמונים למלך החדש.

לאירועים האלה יהיו השלכות דרמטיות, כולל על ישראל. הטליבאן לא ישנה את עורו; הוא יחזור להיות ארגון קיצוני, מדכא ואכזר, שמשליט את מרותו ביד ברזל, ויארח בחפץ לב את הגרועים שבאויבי האנושות. אותם מקומות ששימשו בית גידול לטרור של אל־קאעידה בעבר, ישמשו אותו (ואחרים) לאימון ולתכנון של טרור עתידי, בשם אותו אסלאם קיצוני ורצחני.

גרוע מכך הוא המסר שיעבור לאזור. האמריקנים נתפסים לא כמי שנסוגו, אלא כמי שברחו. התמונות מקאבול מזכירות את אלה מווייטנאם בשנות ה־70. אין בהן מדינה מנצחת, אלא אימפריה מובסת. את הלקח יראו ויפנימו בכל העולם. ההשלכות המיידיות שלו יהיו במזרח התיכון, ובעיקר בעיראק - היעד הבא שממנו האמריקנים מתכננים לסגת בהמשך.

סביר שכעת יגבר עליהם הלחץ לעשות זאת. איראן תפעיל את המיליציות השיעיות שסרות למרותה כדי לזנב באמריקנים בעיראק, וככל שייערמו הגופות - יגבר הלחץ הפנימי בארה"ב לסגת. ממשל ביידן כבר הוכיח שהוא לא ממהר להפעיל כוח, וספק אם יעשה זאת בעתיד. ממילא, בדיוק כמו הממשלים הקודמים, הוא איבד עניין בנעשה במזרח התיכון, ומפנה את תשומת ליבו לאזורים אחרים בעולם.

מי שירוויחו מכך הם הגורמים השליליים באזור, ובראשם איראן. לטהרן יש אמנם רגשות מעורבים בכל הקשור למה שמתחולל באפגניסטן: מצד אחד היא שמחה בנפילת "השטן הגדול" מוושינגטון, מאידך היא חוששת מגלי פליטים אפגנים שיצטרפו למיליוני הפליטים ששוהים באיראן זה שנים ארוכות. אבל בהסתכלות רחבה יותר, אסטרטגית, תגבר השמחה על הדאגה: האיראנים יראו באירועי הימים האחרונים עדות לכך שגם המעצמה החזקה ביותר יכולה למצמץ ולברוח.

ההשלכות על ביטחון ישראל יהיו מיידיות. אפשר להעריך שתעוזתם של ארגוני הטרור תגבר (בעיקר של אלה שפועלים תחת המטרייה האיראנית).

זה יחייב את ישראל להשקיע יותר בהגנה ובסיכול, בידיעה שהיא לבד. את הלקח הזה כדאי לזכור גם בהקשרים אחרים - מהישענות מופרזת על הסכמי השלום, ועד מחשבות לצמצם את ההשקעה בביטחון. בסופו של יום, אנחנו חיים באזור הפכפך, וכפי שהוכח שוב באפגניסטן - התקווה של היום עלולה להתחלף בן רגע באיום של מחר.