מה אפשר לעשות עם 100 מיליארד דולר? אפשר לבנות רכבות, בתי חולים, אוניברסיטאות ותשתיות למדינה שלמה. במלזיה ניסו משהו קצת יותר שאפתני: לבנות עיר חדשה מאפס.
קוראים לה Forest City, והיא נבנתה בקצה הדרומי של מלזיה, ממש מול סינגפור. החזון שהוצג כשהפרויקט יצא לדרך ב-2014 היה כמעט בלתי נתפס: ארבעה איים מלאכותיים, גורדי שחקים עטופים בצמחייה, מלונות, מרכזי קניות, משרדים וחופים – הכול בתוך עיר עתידנית, שתוכל לאכלס בסופו של דבר כ-700 אלף בני אדם. העלות המתוכננת של הפרויקט הוערכה בכ-100 מיליארד דולר.
המתכננים ניסו להראות איך עיר יכולה להיראות אם חושבים על זה מחדש: מכוניות אמורות היו להיעלם במידה רבה מתחת לפני הקרקע, כשבמקומן מפלס הרחוב יתמלא פארקים, שבילי הולכי רגל ותחבורה ציבורית. הבניינים קיבלו חזיתות ירוקות, וההדמיות נראו פחות כמו שכונת מגורים ויותר כמו עיר מסרט מדע בדיוני.
אבל יש דבר אחד שגם 100 מיליארד דולר לא יכולים לייצר לפי הזמנה: אנשים שבאמת רוצים לגור במקום שבניתם.
Forest City שווקה מלכתחילה באופן אגרסיבי למשקיעים מחוץ למלזיה, ובעיקר בסין. בשלב מסוים כ-70% מהנכסים שנמכרו בפרויקט היו בבעלות סינית. רבים לא קנו דירה כדי להתחיל חיים חדשים על אי מלאכותי במלזיה, אלא כהשקעת נדל״ן. כל עוד הכסף הסיני זרם החוצה והביקוש לדירות מעבר לים היה גבוה – המודל עבד.
ואז הברז התחיל להיסגר.
ב-2017 החמירה סין את המגבלות על הוצאת הון מהמדינה. עבור קונים שרצו להעביר סכומים גדולים לרכישת נדל״ן בחו״ל, החיים נעשו הרבה יותר מסובכים. במקביל, במלזיה התחולל ויכוח פוליטי חריף סביב הפרויקט והיקף הבעלות הזרה בו. אחר כך הגיעה הקורונה, המעבר בין מדינות נבלם, ולבסוף גם שוק הנדל״ן הסיני נקלע למשבר עמוק שפגע ב-Country Garden, ענקית הנדל״ן הסינית שמובילה את הפרויקט.
התוצאה היא אחת התמונות המוזרות ביותר בעולם הנדל״ן: במקום ארבעת האיים שתוכננו, עד היום הושלמה "השבת הקרקע" (הכינוי לתהליך של הערמת חומרים ליצירת אי במים) בעיקר באי אחד. במקום 700 אלף תושבים, ההערכות העדכניות מדברות על כ-20 אלף בני אדם בלבד המתגוררים ב-Forest City. גורדי השחקים קיימים, הכבישים קיימים, הבריכות קיימות, אבל חלק גדול מהעיר שנועדה להיות מטרופולין ענקי פשוט עומד ריק.
זה גם סיפור סביבתי אירוני במיוחד.
Forest City שווקה כעיר ירוקה, אבל כדי לייצר אותה היה צריך קודם ליצור יבשה במקום שבו היה ים. עבודות ה"השבה" והבנייה פגעו באזורי עשב ים ומנגרובים – בתי גידול חשובים לדגים, חסרי חוליות ובעלי חיים ימיים אחרים. חלק משטחי עשב הים נפגעו או נעלמו מתחת לאי הראשון, והפרויקט עורר במשך שנים התנגדות של קהילות מקומיות וארגוני סביבה.
המלזים, מצדם, עדיין לא מוכנים לוותר על העיר.
במקום להמתין שמאות אלפי אנשים יחליטו פתאום לעבור לגור שם, הממשלה מנסה להעניק ל-Forest City תפקיד חדש: חלק מהאזור הוכרז כאזור פיננסי מיוחד, עם הטבות מס שנועדו למשוך חברות, משקיעים ועובדים עשירים – כמו הונג-קונג בסין. בין היתר ניתנו אפשרויות למס חברות בשיעורים של אפס עד חמישה אחוזים, מס הכנסה מופחת לעובדים זרים מיומנים ואפילו מס של 0% לתקופה מוגבלת עבור סוגים מסוימים של משרדי ניהול הון משפחתיים.
יכול להיות שהמהלך ישנה את עתידה של Forest City. הקרבה לסינגפור היא נכס עצום, האזור כולו ממשיך להתפתח, וכבר היום המקום פחות נטוש מכפי שהיה בתקופת הקורונה. לכן, קצת מוקדם לקבור את העיר לחלוטין. אבל Forest City כבר מספקת שיעור אחד די ברור בתכנון ערים: אפשר לבנות בניינים לפני שיש אנשים; אפשר ליצור אי לפני שיש קהילה; אפשר להשקיע מיליארדים בעיצוב עתידני, פארקים וחזיתות ירוקות; מה שאי אפשר לעשות הוא להניח שאם בניתם עיר מרשימה מספיק, החיים העירוניים פשוט יופיעו בתוכה מעצמם.
עיר היא לא אוסף של גורדי שחקים. היא קודם כול אנשים שרוצים להיות שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו