לראשונה בהיסטוריה: קו תובלה ימי דרך הקוטב הצפוני

קו הספנות הסדיר הראשון שעובר דרך הקוטב הצפוני החל לפעול בשבת, כאשר אוניית מכולות סינית יצאה מנמל נינגבו שבמזרח סין אל עבר בריטניה במסלול שעוקף את תעלת סואץ ואת הים האדום ומקצר את זמן ההובלה לחצי, וזאת בשעה שהתנועה בנתיבים שובשה קשות בעקבות המלחמות במזרח התיכון.

מאחורי הקו עומדת חברת הספנות הסינית סי לג׳נד, שכבר בשנה שעברה שלחה הפלגת מבחן שהשלימה את המסלול ב־20 יום, כמחצית מהזמן שאורכת ההפלגה סביב אפריקה שנכפתה על חברות רבות בעקבות השיבושים בתנועה במצר באב אל מנדב.

האונייה ״דובאי טאוור״ צפויה לעגון בבריטניה ב־7 בספטמבר, ומשם להמשיך להמבורג ולגדיניה שבפולין, ובסך הכול מתוכננות שמונה הפלגות עד סוף אוקטובר.
מה שמאפשר את התפתחותו של הנתיב הוא כמובן המסת כיפת הקרח של הקוטב הצפוני, שהולכת ונעשית חמורה יותר עם השנים במהלך הקיץ. לפי ״וול סטריט ג׳ורנל״, בחמישים השנים האחרונות הצטמצם בכמחצית שטח הקרח שנותר בים בשיא הקיץ, שטח גדול פי ארבעה מטקסס, ומה שהיה עד לא מזמן מכשול בלתי עביר הפך לנתיב אמין יחסית. חלון השיט מתרחב בהדרגה, אף שכיום הוא נפתח לחודשיים בלבד מדי שנה.

אלא שכאמור לא רק ההתחממות הגלובלית שמאיצה את הפשרת הקרח היא זו שמאפשרת את הנתיב, אלא הנסיבות הכלכליות בעקבות המלחמה במזרח התיכון. לפי החישוב שהוצג ב״וול סטריט ג׳ורנל״ הדלק מהווה 70% ויותר מעלויות ההפלגה, וכעת לאור מחירי הנפט הגבוהים גדלה החשיבות לקיצור המסע בים. בסביבת המחירים הנוכחית, כ־90 דולר לחבית, ההובלה דרך הנתיב הצפוני מבלי להזדקק לליווי של שוברת קרח זולה יותר ממעקף סביב אפריקה, וזאת אף שתעריפי הביטוח בקוטב גבוהים ב־40%.

הנתיב מכונה ״נתיב הים הצפוני״, או בראשי התיבות באנגלית NSR, והוא עובר לאורך חופיה הצפוניים של רוסיה ובמים הכלכליים שלה. כל מעבר בו מחייב היתר מ״רוסאטום״, תאגיד הגרעין הרוסי שהופקד על ניהולו, ומחוץ לאותו חלון קצר שבו ניתן לשוט בלי ליווי, התנועה אפשרית רק הודות לצי שוברות הקרח הגרעיניות היחיד בעולם, שמחזיק אותו תאגיד ממשלתי.

באופן ברור, עבור רוסיה זו התפתחות משמחת במיוחד: בעוד היא הולכת ומתנתקת מהשווקים במערב עקב הסנקציות על הנפט והגז שלה, הנתיב מאפשר לה לייצא לסין בעורק שנמצא כולו בשליטתה, הרחק מהאפשרות שמכליותיה ייעצרו בידי מדינות אירופיות במסגרת אכיפת הסנקציות, והרחק מהכטב״מים האוקראיניים שצדים את צי הסוחר שלה בים השחור.

עבור סין, התלויה הן בייבוא אנרגיה והן בייצוא מוצריה לעולם, מדובר בנתיב שעשוי להתגלות כיקר ערך. עד כה נשען הסחר הימי שלה על שרשרת צווארי בקבוק שכולם מחוץ לשליטתה, ובראשם מצר מלאקה, באב אל מנדב ותעלת סואץ, בעוד אספקת האנרגיה מהמפרץ תלויה במצר הורמוז. התלות הזו נחשבת זה שנים לנקודת התורפה האסטרטגית של בייג׳ינג, במיוחד בתרחיש של עימות צבאי מול ארה״ב סביב טאיוואן, שבו הצי האמריקני עשוי לחסום את הנתיבים הדרומיים.

המרוץ אל הקוטב בין המעצמות כבר בעיצומו. סין, שאין לה חוף בארקטי כלל, הכריזה כבר ב־2018 כי היא מדינה הקרובה לקוטב ובעלת עניין לגיטימי בממשל האזור ובמשאביו, ומאז החלה להרחיב את צי שוברות הקרח שלה. הכרזתה נועדה לבסס את מה שבייג׳ינג מכנה ״דרך המשי הקוטבית״, הרחבה ארקטית של יוזמת התשתיות הגלובלית שלה, שתפחית את תלותה בנתיבי השיט הדרומיים.

ארה״ב מצידה, ובמיוחד מאז שובו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן, פועלת במרץ בזירה הזו. טראמפ הצדיק את דרישתו להשתלט על גרינלנד, שבה הוא רואה נכס חיוני, בטענה שספינות רוסיות וסיניות מסיירות במימי צפון האטלנטי סמוך לאי, ובכך הוביל לעימות חסר תקדים מול בעלות בריתה של וושינגטון באירופה. במקביל חתמה ארה״ב על הסכם עם פינלנד לבניית שוברות קרח שירחיבו את הצי האמריקני.

למרות התקדים הסיני הנוכחי, עוד מוקדם לראות בנתיב הזה משנה מציאות באופן מיידי: השירות מוגבל לשבועות ספורים בלבד, אוקיינוס הקרח הצפוני הוא אזור מסוכן לשיט ומועד לפורענות גם בקיץ ותעריפי הביטוח משקפים זאת, ולפי הערכתו של נילס רסמוסן, אנליסט בארגון הספנות בימקו (BIMCO), שצוטטה בדיווח של סוכנות הידיעות AFP, מדובר בפחות מ־0.1% מנפח המכולות השנתי בין מזרח אסיה לצפון אירופה.