דגדוג אינו רק משחק ילדים משעשע, אלא תכונה אבולוציונית אוניברסלית בעלת "מפת גוף" קבועה ומדויקת - כך קובע מחקר חדש שפורסם בכתב העת המדעי Nature Human Behaviour. החוקרים מצאו כי אזורי הגוף הרגישים ביותר לדגדוג זהים באופן מפתיע בין בני אדם מתרבויות שונות, ממצא המצביע על כך שהתחושה הייחודית הזו נועדה ככל הנראה לחזק קשרים חברתיים וקירבה.
התגלית המרכזית של המחקר נשענת על מודל בינה מלאכותית מתקדם. לאחר שהמודל "אומן" על נתונים מתרבות אחת בלבד, הוא הצליח לחזות בדיוק של כמעט 100% את האזורים הרגישים לדגדוג בקרב משתתפים מתרבויות שונות. הממצאים, שנאספו מכ-450 מבוגרים מסין, מהולנד ומיוון, הראו באופן עקבי כי "מוקדי הדגדוג" העיקריים בגוף האדם הם הצוואר, בתי השחי, הבטן, צדי הגוף וכפות הרגליים.
דרווין צדק, אריסטו טעה
ממצאים אלה תומכים בתיאוריה שהציע צ'ארלס דרווין, לפיה הרגישות לדגדוג חזקה יותר דווקא באזורים שאינם חשופים למגע יומיומי תכוף. באופן מפתיע, אזורים בעלי צפיפות עצבית גבוהה שזוכים למגע מתמיד - כמו כפות הידיים והשפתיים - דורגו בין המקומות הפחות מדגדגים בגוף. בכך סותר המחקר החדש תיאוריות היסטוריות עתיקות, למשל זו של אריסטו שטען כי עור דק הוא הגורם המרכזי לדגדוג, ומפריך את הסברה שהתכונה התפתחה במקור כדי להגן על איברים חיוניים.
החוקרים שערכו את המחקר הם זיליאנג שיונג וקונסטנטינה קילטני מאוניברסיטת Radboud בהולנד. במענה לשאלה מדוע בעצם אנחנו מדגדגים מסבירים החוקרים כי מדובר בהתנהגות חברתית עמוקה שנועדה ליצור ולחזק קשרים בין בני אדם. הצחוק - התגובה הנפוצה ביותר לדגדוג - אינו מעיד תמיד על הנאה טהורה, אך הוא משמש כאות חברתי אמין שכמעט ובלתי אפשרי לזייף. המגע המכוון לאזורים פגיעים משבש זמנית את השליטה הרצונית של האדם, ובכך מספק משוב מיידי שמגביר את האמון והקרבה.
מנגנון עצבי עתיק
"הדגדוגיות היא קטגוריה בפני עצמה, פיזיולוגית ופסיכולוגית", הצהיר מחבר המחקר שיונג, "והיא לא רק תוצר לוואי של תחושות גוף אחרות". החוקרים מגדירים את התופעה כתחושה מובחנת המיוצרת על ידי מערכת העצבים, וממוקמת בצומת ייחודי שבין מגע, רגש ואינטראקציה חברתית. ההקשר החברתי הרחב בולט גם בנתונים: כ-98.4% מהמשתתפים במחקר דיווחו שדגדגו אותם בעבר, ו-95.8% הודו כי דגדגו אחרים.
ההסבר האבולוציוני מקבל חיזוק משמעותי גם מעולם החי, עם עדויות לתגובות דומות לדגדוג בקרב קופי אדם, חולדות ואף סוריקטות - דבר המצביע על מקור קדום המשותף ליונקים רבים. החוקרים מדגישים כי מחקרם התמקד בסוג הדגדוג המעורר צחוק (הידוע כ"גרגלזיס"), להבדיל ממגע קל ועדין מאוד (הידוע כ"קניסמזיס"), הדומה יותר לתחושת גירוד חולפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו