יש מנהיגים שמזדקנים בתוך הפוליטיקה, ויש כאלה שהפוליטיקה פשוט מתקשה להוציא מהחדר. אלכסנדר לוקשנקו שייך לקבוצה השנייה. האיש שמנהל את בלארוס מאז 1994 הפך עם השנים לסמל של השלטון הישן באירופה. בחירות יש, פרלמנט יש, טלוויזיה יש. הבעיה היא שהכל מאוד חד-צדדי, לצד שלו כמובן.
לוקשנקו אוהב להציג את עצמו כאיש העם - אדם פשוט, כפרי, כזה שבא להילחם באליטות ובפוליטיקאים המנותקים. זה סיפור מוכר: בהתחלה אתה מבטיח לנקות את המערכת, אחר כך אתה מגלה שהמערכת הרבה יותר נוחה כשהיא פשוט שלך. שלושה עשורים אחר כך, בלארוס היא מדינה שבה התקשורת העצמאית נמחצה, בתי המשפט כפופים ללחץ פוליטי, והאופוזיציה יודעת היטב שהדרך לקלפי עלולה להסתיים בתא מעצר. אחרי בחירות 2020, שבהן טען לוקשנקו לניצחון נוסף, פרצו מחאות ענק ברחבי המדינה, והתגובה של כוחות הביטחון כללה אלימות, מעצרים המוניים ודיכוי שיטתי של מפגינים.
במדינה שלו אפילו השם של המשטרה החשאית נשמע כמו קפסולת זמן סובייטית: שירות הביטחון המרכזי בבלארוס עדיין נקרא קג״ב - אותו שם שהעולם הכיר מימי ברית המועצות. זה פרט קטן, אבל הוא מספר הרבה. בלארוס של לוקשנקו לא בדיוק רצה קדימה אל המאה ה-21. היא יותר מזכירה מישהו שמצא תיקייה ישנה במשרד של מוסקבה והחליט שלא צריך לעדכן כלום.
גם הקשר עם ולדימיר פוטין הפך לאחד הסמלים של שלטונו. בלארוס אפשרה לרוסיה להשתמש בשטחה בפלישה לאוקראינה ב-2022, ומאז ממשיכה להיחשב לבעלת ברית מרכזית של מוסקבה. מידי פעם מנסה לוקשנקו לשדר שהוא לא בובה מוחלטת של הקרמלין - אבל במבחן המעשי, בלארוס הפכה לחלק מהמערכת שמשרתת את המלחמה של רוסיה.
ועדיין, לצד הדיכוי והגיאופוליטיקה, לוקשנקו הוא גם דמות כמעט פארודית. הוא מכור להוקי קרח, אוהב להצטלם על המגרש, ואף שיחק בעבר עם פוטין במשחקי ראווה. התמונות הללו הן בדיוק מה שמנהיגים סמכותניים מאוד אוהבים: תמיד על הקרח, תמיד בתלבושת, ותמיד נראים כאילו כל מי שמולם יודע בדיוק כמה מותר באמת לתקל אותם.
אבל הרגע שבו לוקשנקו עבר מקשוח למוזר באמת הגיע בקורונה. בזמן שרוב העולם ניסה להבין מה עושים עם מגפה עולמית, הוא בחר בקו אחר לגמרי. במקום סגרים וזהירות, הוא דיבר על וודקה, סאונה, עבודה בשדה וטרקטורים. כי כידוע, אם יש משהו שווירוס לא מסוגל להתמודד איתו, זה חקלאי בלארוסי עם מצב רוח טוב. הוא כינה את הפאניקה סביב המגפה סוג של פסיכוזה, והמשיך לשדר שהכל בשליטה גם כשהמציאות סביבו אמרה אחרת.
ויש גם קשר לישראל, והוא הרבה פחות מצחיק.
לוקשנקו השמיע לאורך השנים כמה אמירות קשות ובעייתיות על יהודים ועל ישראל. ב-2021 הוא אמר שהיהודים הצליחו לגרום לעולם “להשתחוות” בפניהם סביב זיכרון השואה, אמירה שגררה גינוי ישראלי חריף. בשנים האחרונות הוא גם הידרדר להשוואות קשות סביב המלחמה בעזה, כולל שימוש בדימויי שואה וטענות נגד ישראל שהוצגו בירושלים כאנטישמיות ומסוכנות.
צריך לומר זאת: ביקורת על ישראל היא דבר לגיטימי. אבל כשמנהיג מדינה מתחיל לערבב את ישראל, יהודים, שואה, “לובי יהודי” ודימויים נאציים, זו כבר לא ביקורת מדינית רגילה. זה עולם מוכר מדי של רמיזות, הכללות והאשמות עתיקות בלבוש פוליטי חדש.
במובן הזה, לוקשנקו הוא לא רק מנהיג אנטי-מערבי או פרו-רוסי. הוא מייצג סוג של שלטון שבו המציאות תמיד כפופה לצורך הפוליטי של השליט. אם צריך אויב פנימי, יש אויב פנימי. אם צריך אויב חיצוני, יש ישראל, המערב או אוקראינה. אם צריך להסביר למה המדינה סגורה, אז זו קונספירציה. אם צריך להסביר למה העם לא מרוצה, אז העם כנראה לא הבין כמה טוב לו.
אחרי מחאות 2020 בלארוס נעשתה סגורה ומפוחדת עוד יותר. רבים מהמתנגדים לשלטון נמלטו, אחרים נכלאו, והמרחב הציבורי הצטמצם כמעט לחלוטין. לוקשנקו נשאר, כמו תמיד, עם אותו שילוב של כוח, חשדנות ותיאטרון פוליטי.
השאלה הגדולה היא כמה זמן עוד יכולה מדינה שלמה לחיות סביב אדם אחד. בלארוס היא לא רק סיפור על דיקטטור צבעוני עם אהבה להוקי ועצות רפואיות של בר מקומי. היא סיפור על חברה שנחנקה לאט, על מנהיג שלא יודע להרפות, ועל אירופה שעדיין מחזיקה בתוכה שריד חי של עולם ישן מאוד.
אם לוקשנקו באמת יהיה הדיקטטור האחרון באירופה, זו תהיה בשורה טובה לא רק לבלארוסים. זו תהיה בשורה טובה לכל מי שעדיין מאמין שפוליטיקה לא חייבת להיראות כמו משחק הוקי שבו רק לקבוצה אחת מותר להבקיע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו