יש דיקטטורים שבונים לעצמם תדמית של חזקים, ויש את קוריאה הצפונית. שם השליט הוא לא רק פוליטיקאי, לא רק מפקד צבא ולא רק ראש מדינה. הוא כמעט דמות מיתולוגית, כזו שמוצגת לציבור כגאון, מצביא, אב האומה, כוכב תרבות ולפעמים גם משהו שבין אדם לאגדה.
במרכז הפולחן הזה עומד כרגע קים ג'ונג און, המנהיג העליון של קוריאה הצפונית. לפי התעמולה שסביב משפחת קים (במדינות המזרח הרחוק, לאלה שטרם יודעים, שם המשפחה בא לפני השם הפרטי), מדובר בשושלת של אנשים יוצאי דופן כמעט בכל תחום אפשרי. על אביו, ג'ונג איל, הופצו במשך השנים סיפורים מופרכים במיוחד, מלמידה בגיל בלתי אפשרי ועד יכולות כמעט על טבעיות. על ג'ונג-און עצמו נבנתה דמות של גאון צבאי, מנהיג בלתי פגיע ואדם שכל ניסיון לפגוע בו ייענה באיום גרעיני. שליטי קוריאה הצפונית מטפחים פולחן אישיות קיצוני סביב עצמם, כזה שמבוסס על נאמנות מוחלטת למנהיג ולמפלגה.
כאן צריך לעצור רגע. לא כל סיפור מוזר על קוריאה הצפונית הוא בהכרח עובדה. במדינה כל כך סגורה, קשה מאוד לאמת מידע, ולעיתים סיפורי תעמולה אמיתיים מתערבבים עם שמועות מערביות מוגזמות. סיפור מפורסם כזה שלפיו המנהיג "לא עושה קקי" שייך יותר לעולם המיתוסים סביב המשטר מאשר לעובדה רשמית שאפשר להוכיח. אבל העובדה שסיפור כזה נשמע לנו בכלל אפשרי אומרת הרבה על האופן שבו העולם תופס את צפון קוריאה.
זה חלק מהמאפיינים המאוד לא שגרתיים של המדינה הזו. בקוריאה הצפונית, הפולחן סביב המנהיג אינו קוריוז מצחיק, אלא מנגנון שליטה. תמונות של המנהיגים מוצבות במרחב הציבורי, נאמנות לשושלת היא חלק מהחינוך, והמדינה כולה בנויה סביב הרעיון שהמנהיג יודע טוב יותר מכולם. מי שסוטה מהקו הזה עלול לשלם מחיר כבד. לפי ארגוני זכויות אדם, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות המדכאות בעולם, עם ענישה שרירותית, כליאה פוליטית, עבודות כפייה ופגיעה שיטתית בחירויות בסיסיות.
חלק מהסיפורים על חיי היומיום במדינה מדגימים את האבסורד: במשך שנים דווח על רשימות של תספורות מאושרות ועל הגבלות סביב מראה חיצוני, כולל דיווחים שלפיהם סטודנטים נדרשו לאמץ תספורת דומה לזו של קים. מצד שני, הטענה שכל האזרחים חייבים בדיוק את אותה תספורת היא כנראה הגזמה לא מבוססת. זו קוריאה הצפונית: המציאות מספיק קיצונית גם בלי להוסיף לה יותר מדי.
מאחורי המיתולוגיה עומדת מציאות קשה. בזמן שהמשטר משקיע בטילים, מצעדים ותמונות ניצחון, אזרחים רבים מתמודדים עם עוני, מחסור, הגבלות תנועה ופיקוח כמעט מוחלט על החיים. תקופת הקורונה החריפה את הבידוד של המדינה, שגם לפני כן לא הייתה בדיוק יעד פתוח לסוף שבוע ספונטני. הסגירה הממושכת של הגבולות פגעה במסחר, באספקה וביכולת של אזרחים להשיג מוצרים בסיסיים.
במקביל, קים ג'ונג-און רק מחדד את הקו הלוחמני. בשנים האחרונות קוריאה הצפונית מציגה את עצמה יותר ויותר כמדינה גרעינית שאינה מתכוונת לוותר על הנשק שלה. לפי דיווחים עדכניים, קים ממשיך להדגיש את חיזוק יכולות הגרעין והצבא, בזמן שפיונגיאנג דוחה דרישות בינלאומיות להתפרקות מנשק גרעיני.
כך נוצר הפער הבלתי נתפס: מצד אחד מנהיג שמוצג ככוכב-על כמעט אלוהי, ומצד שני מדינה שבה המחסור, הפחד והצנזורה הם חלק מהחיים. קים ג'ונג-און אולי מוצג בבית כמי שאינו טועה לעולם, אבל במציאות הוא עומד בראש אחת המערכות הסגורות והקשות בעולם.
בסוף, הסיפורים על המנהיג שלא עושה דברים אנושיים נשמעים מצחיקים מרחוק. מקרוב הם הרבה פחות מצחיקים. כי גם במדינה שבה השליט הוא אגדה, האזרחים הם עדיין בני אדם רגילים שצריכים אוכל, חשמל, חופש ועתיד קצת פחות מפחיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו