למה לכל מדינות ערב יש דגלים כל כך דומים?

כשמסתכלים על דגלים של מדינות, קשה שלא לשים לב לכך שכמעט כל מדינה ערבית משתמשת באותם צבעים: שחור, לבן, ירוק ואדום. מסוריה ועד סודאן, מעיראק ועד הרשות הפלסטינית – הצבעים, ולעתים קרובות גם העיצובים, חוזרים על עצמם בווריאציות שונות ומבלבלות מאוד. למה כל הדגלים האלה כל כך דומים?

הנה אתגר קטן: הסתכלו על שורת הדגלים הבאה ונסו לזהות אותם בלי לרמות:

🇪🇬🇪🇭🇱🇾🇸🇩🇦🇪🇦🇫🇮🇶🇮🇷🇯🇴🇰🇼🇵🇸🇸🇾

קשה, נכון? ועוד חסכנו מכם דגלים עם שלושה מהצבעים האלה בלבד.

משמעויות צבעוניות

הסיבה לדמיון הזה אינה מקרה, וגם לא עניין של אסתטיקה – זו ירושה היסטורית עם שורשים בני מאות שנים, אם כי המקור לה לא לגמרי ברור.

באמצע המאה ה-13 לספירה, כתב המשורר הערבי צפי א-דין אל-חִלִּי שורות שיהפכו לאחד מהביטויים הפוליטיים המשפיעים ביותר בהיסטוריה הערבית המודרנית:

"לבנים מעשינו, שחורים קרבותינו, ירוקים שדותינו, אדומות חרבותינו"

במקביל, ארבעת הצבעים ייצגו את ארבע השושלות הגדולות שעיצבו את העולם הערבי-מוסלמי לאורך מאות שנים:

השחור שייך לעבאסים – החליפות הגדולה ששלטה מבגדד בין 750 ל-1258 לספירה, ותחתיה טופחו תחומי המדעים, הספרות והפילוסופיה. עבורם, השחור היה צבע הכוח והמלכות;

הלבן היה דגלה של השושלת האומיית, שקדמה לעבאסים ושלטה מדמשק. האומיים ראו בלבן סמל לטוהר, אמונה, ושושלת הנביא;

הירוק הוא, בראש ובראשונה, צבע האסלאם עצמו – הצבע שנקשר עם גן עדן, עם הנביא מוחמד, ועם השושלת הפאטמית שהקימה את קהיר. עד היום הוא הצבע הדתי המרכזי באסלאם;

האדום קשור להאשמים – שושלת הנביא – אך גם לתנועת הח'וארג' (“הפורשים") הלוחמת מהמאה ה-7. הוא מסמל גבורה, דם, ומאבק.

כשצבעים הפכו למדיניות

הסיבה שאנו רואים את הצבעים האלה בדגלים של ימינו היא המרד הערבי הגדול של 1916. כאשר השריף חוסיין בן עלי, שליט מכה, פתח במרד נגד האימפריה העות'מאנית בתמיכה בריטית, היה צורך בדגל – סמל לאחדות ערבית, שתאגד שבטים שונים תחת מטרה אחת.

באופן אירוני, דווקא מארק סייקס, בריטי "כופר” ואחד האדריכלים של ההסכמים המדיניים שחילקו את המזרח התיכון (הם נקראים על שמו, הסכמי סייקס-פיקו), הציע דגל הבנוי על ארבעת הצבעים ההיסטוריים. המסר היה ברור: המרד הערבי אינו עניין של שבט אחד או אזור אחד – הוא ממשיך שורה של שושלות גדולות וגאה בהן.

מחג'אז לכל הבירות הערביות

כשהאימפריה העות'מאנית קרסה בסוף מלחמת העולם הראשונה, ומדינות ערביות חדשות החלו לצוץ מתוך הסדרי השלום, כל אחת מהן חיפשה לעצמה זהות ויזואלית. הצבעים הפאן-ערביים – שקיבלו לגיטימציה ופופולריזציה מהמרד – הפכו לברירת המחדל הטבעית.

ירדן, סוריה, עיראק, פלסטין, תימן, סודאן, כוויית ועוד – כולן בחרו בשילובים של השחור, הלבן, האדום והירוק. לא בגלל הכרח, אלא בגלל שכל מדינה רצתה להצהיר: גם אנחנו חלק מהמורשת הערבית הגדולה.

מה שהפך את הצבעים האלה לכל-כך חזקים הוא שהם ביטאו שלוש שכבות של זהות בו-זמנית: זהות דתית-אסלאמית, זהות שושלתית-היסטורית, וזהות לאומית-פוליטית חדשה. כל מדינה ערבית יכלה לאמץ אותם ולפרשם בדרכה שלה – וכך הכתיב למעשה משורר מהמאה ה-13 דגלים של עשרות מדינות שהוקמו רק 700 שנה מאוחר יותר.