ארדואן נגד ישראל: איך ראש עיר מהפכן הפך לשליט של טורקיה

רג'פ טאיפ ארדואן הוא כבר מזמן לא עוד מנהיג במזרח התיכון. הוא שולט בטורקיה יותר משני עשורים, משנה את המדינה מבפנים, מתעמת עם המערב, מכתיב קו חריף נגד ישראל - ובמקביל יודע לחזור לשיחות כשזה משתלם לו. במילים אחרות, גם כשהוא נשמע אידיאולוגי מאוד, ארדואן הוא קודם כל פוליטיקאי שיודע לזהות קלפים חזקים.

המסלול שלו התחיל רחוק מאוד מהארמון הנשיאותי באנקרה. ארדואן פרץ לתודעה כראש עיריית איסטנבול בשנות ה־90, שם בנה לעצמו תדמית של מנהל יעיל, דתי, שמרן וקרוב לעם. בשנת 2003 הפך לראש ממשלת טורקיה, כשהוא מציג חלופה לאליטה החילונית הישנה ששלטה במדינה במשך עשורים. התמיכה בו הגיעה בעיקר מהפריפריה, מהמעמדות השמרניים, מהציבור הדתי ומאנשים שהרגישו שטורקיה הישנה הסתכלה עליהם מלמעלה.

בתחילת הדרך הוא עוד הצטייר בעיני חלקים מהמערב כמנהיג שמרני אך פרגמטי. טורקיה צמחה כלכלית, התשתיות השתפרו, והוא נראה כמו האיש שמצליח לחבר בין אסלאם פוליטי לבין כלכלה מודרנית. אבל ככל שעברו השנים, ארדואן הפך פחות מנהיג של מפלגה ויותר שליט של מערכת שלמה.

נקודת המפנה הגדולה הגיעה אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל ב־2016. ארדואן שרד - ואז השתמש ברגע הזה כדי לשנות את כללי המשחק. בשנת 2017 אושר במשאל עם מעבר משיטה פרלמנטרית לשיטה נשיאותית, מהלך שביטל את תפקיד ראש הממשלה והעניק לנשיא סמכויות רחבות הרבה יותר. מבקרי המהלך טענו שהוא מחליש את הפרלמנט ואת האיזונים בין הרשויות, ומרכז כוח חסר תקדים בידי אדם אחד.

מאז, טורקיה נראית יותר ויותר כמו מדינה שבה המוסדות מתיישרים סביב הנשיא. חופש העיתונות נפגע, יריבים פוליטיים נרדפים, והמערכת המשפטית נתפסת בעיני רבים ככלי פוליטי. המקרה הבולט ביותר הוא אקרם אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול ואחד היריבים המסוכנים ביותר לארדואן, שנעצר במרץ 2025 בפרשה שהובילה להפגנות ענק. הרשויות טוענות לשורת עבירות חמורות, בעוד האופוזיציה וגורמים בינלאומיים רואים בכך ניסיון ברור לחסום את האיש שמסוגל לאיים על שלטונו של ארדואן.

כאן נכנסת ישראל לתמונה.

היחסים בין ישראל לטורקיה לא תמיד היו כאלה. במשך שנים התקיימו קשרים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטיים חמים יחסית. אבל תחת ארדואן - ובעיקר ככל שהוא חיזק את הזהות האסלאמית והשמרנית של שלטונו - הסוגיה הפלסטינית הפכה עבורו לכלי מרכזי. הוא אימץ אותה כסמל פוליטי, פנימי ובינלאומי, והפך את הביקורת על ישראל לחלק קבוע מהמותג שלו.

זה לא רק עניין רגשי. מבחינת ארדואן, ישראל היא קלף שמדבר לכמה קהלים במקביל: לבייס הדתי והשמרני שלו בבית, לעולם הערבי והמוסלמי, ולתדמית שלו כמנהיג שלא מפחד להתעמת עם המערב. ככל שהוא נחלש פוליטית או כלכלית, הטון נגד ישראל נעשה שימושי יותר.

בשנים האחרונות זה עבר גם מצעדים מילוליים לצעדים ממשיים. טורקיה עצרה את הסחר הישיר עם ישראל במאי 2024, ובהמשך הרחיבה מגבלות על תנועה אווירית וימית הקשורה לישראל. לפי דיווחים, היקף הסחר בין המדינות הגיע לפני כן לכ־7 מיליארד דולר בשנת 2023 - כך שמדובר במהלך עם מחיר כלכלי אמיתי גם לטורקיה עצמה.

אבל זו בדיוק הנקודה עם ארדואן: הוא מסוגל להציג את עצמו כאויב הגדול של ישראל - ואז לשקול נרמול מחדש כשהאינטרס משתנה. כבר היו בעבר תקופות של קרע ותקופות של פיוס בין אנקרה לירושלים. אצלו, אידיאולוגיה קיימת, אבל היא תמיד הולכת יד ביד עם תועלת פוליטית.

לכן, כששואלים מה “הקטע שלו עם ישראל”, התשובה היא לא רק שנאה. זה יותר מורכב. ישראל משמשת עבורו סמל, כלי גיוס, דרך להסיט תשומת לב, ומנוף מול העולם המוסלמי. ברגע שזה משרת אותו - הוא מחריף. ברגע שזה יועיל לו - הוא עשוי שוב לשלוח מסרים מרגיעים.

ארדואן הוא לא מנהיג שמנהל מדיניות מתוך רגש בלבד. הוא שחקן פוליטי קשוח, ותיק וציני מאוד. ישראל מבחינתו היא לא רק יריבה, אלא גם נכס פוליטי. והשאלה האמיתית היא לא האם הוא ירצה יום אחד לחזור לדבר איתנו - אלא מה הוא ידרוש בתמורה כשזה יקרה.