כשאמריקה "מביאה דמוקרטיה”, היא בד"כ משאירה כאוס

הפעולה האמריקאית בוונצואלה בסוף השבוע הפתיעה למדי את מי שעוקב אחרי מדיניות החוץ של דונלד טראמפ. מאז כניסתו לפוליטיקה הוא הביע התנגדות ולעג להיסטוריה הארוכה של הניסיונות האמריקאים לכפות על מדינות חילופי שלטון, שנגמרו לרוב בהידרדרות למצב גרוע מזה שהיה בהן קודם. הנה תזכורת לכמה מקרים שבהם ארה"ב ניסתה "להביא דמוקרטיה" למדינות - ודירדרה את המצב בהן עוד יותר.

הדוגמאות הכואבות

אפגניסטן - האמריקאים פלשו לאפגניסטן אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 ("אסון התאומים"), כדי לחסל את שלטון הטליבאן - הפלג האיסלאמיסטי הקיצוני שאנשיו ביצעו את הפיגועים. אחרי יותר מעשרים שנה של נוכחות אמריקאית ועלות של טריליוני דולרים, בקיץ 2021 הוציא הנשיא ג’ו ביידן את אחרוני החיילים האמריקאים מהמדינה - ותוך ימים ספורים היא כבר נשלטה שוב ע”י אותו ארגון שאותו “מיגרו” לכאורה. המשטר שהוקם בתמיכה מערבית התגלה כשביר וחסר כוח ולגיטימציה מקומית.

עיראק - אולי הדוגמה הבולטת ביותר. הפלת סדאם חוסיין בפלישה האמריקאית שהחלה ב-2003 הובילה לפירוק הצבא והמנגנון הביורוקרטי העיראקי, מה שיצר ואקום שאותו מילאו מיליציות יריבות, ובסופו של דבר דאעש, שהשתלט על חלקים גדולים מהמדינה. שני עשורים אחרי הפלישה, עיראק עדיין סובלת מאי-יציבות כרונית, והמחיר האנושי נאמד במאות אלפי הרוגים.

לוב - אחרי שהמערב התערב ב-2011 במדינה, שלח מפציצים ותמך בהפלת קדאפי, המדינה נשארה מפולגת בין מיליציות, והפכה לציר מעבר למהגרים ולמוקד של סחר בבני אדם.

גם ההיסטוריה הרחוקה יותר אינה שונה: ההפיכה באיראן נגד מוחמד מוסאדק (1953), שבה בחשה ארה"ב מאחורי הקלעים, הובילה בסופו של דבר למהפכה האסלאמית ב-1979; ההתערבות בצ'ילה בתחילת שנות ה-70 הובילה לעלייתה של החונטה הצבאית בראשותו של הרודן האכזרי אוגוסטו פינושה; מלחמת וייטנאם הפכה לטראומה אמריקאית לאומית.

למה ה"דמוקרטיה" המוכתבת נכשלת?

הסיבות לכישלון הניסיונות "להביא דמוקרטיה" למדינות שונות די קבועות: היעדר הבנה של המציאות המקומית, זלזול במורכבות השבטית או הכתתית, אמונה נאיבית שדמוקרטיה תפרח מאליה אחרי הדחת רודן, והיעדר תכנון ליום שאחרי. משטרים שמקבלים את כוחם ממדינה חיצונית נתפסים לעיתים כחסרי לגיטימציה בעיני האוכלוסייה המקומית, גם אם הם נראים לכאורה עדיפים על רודן שנוא ששלט לפניהם.

כשהשינוי בא מבפנים

מדינות שחוו מעבר מוצלח לדמוקרטיה עשו זאת בדרך כלל מבפנים: בסוף שנות ה-90 התנערו מדינות מזרח אירופה מהקומוניזם במהפכות עממיות שהובילו לדמוקרטיות יציבות; דרום אפריקה סיימה את האפרטהייד בתהליך פנימי של משא ומתן; דרום קוריאה וטייוואן עברו מסמכותנות לדמוקרטיה משגשגת בתהליכים הדרגתיים שהונהגו מבפנים; אפילו ברית המועצות התפרקה מבלי שירייה אחת נורתה מבחוץ - והתוצאה, עם כל בעיותיה, הייתה פחות אלימה מכל תרחיש של התערבות צבאית חיצונית.

הלקח שלא נלמד

הדפוס ברור: שינוי משטרי בר-קיימא דורש לגיטימציה מקומית. כוח חיצוני יכול להפיל רודן, אך אינו יכול לשנות את החברה באופן שיביא שינוי שלטוני. האירוניה היא שארצות הברית עצמה נולדה ממהפכה פנימית - אך מתקשה להפנים שאי אפשר לכפות מהפכות על אחרים.