היום שאחרי מדורו: ונצואלה תצטרך לשקם חברה מרוסקת

גדלתי בוונצואלה עד גיל 21. לפני 48 שנה עליתי לארץ מטעמים ציוניים, אבל מעולם לא ניתקתי את עצמי ממה שקורה שם. זו תחושת שייכות עמוקה למדינה שהייתה פעם בית, ופניה השתנו ללא היכר.

החיים בוונצואלה של ילדותי היו, לפחות עבור היהודים וכל מי שלא היה עני במיוחד, חיים נהדרים. אי אפשר היה לבקש יותר טוב מזה. זו הייתה מדינה עשירה, עם מוביליות חברתית גבוהה, דמוקרטיה מתפקדת - הגם שרחוקה משלמות, אבל איפה יש כזו - עם תרבות משגשגת, השקעות עצומות בחינוך, בתשתיות ובהשכלה גבוהה. היו בחירות כל חמש שנים, והיו חילופי שלטון סדירים. זה פשוט עבד.

אבל עם הזמן זה הפסיק לעבוד. המדינה הלכה והתדרדרה, והתפרקה חברתית ושלטונית. היום ונצואלה היא לא בדיוק מדינה, אלא מקום שלא מתפקד. הדמוקרטיה לא קיימת, והשלטון דורסני.

רבים מצביעים על עליית הוגו צ’אבס לשלטון ב-1998 כנקודת המפנה. בעיניי, זה פישוט יתר. צ’אבס לא הגיע במקרה. הוא נבחר בבחירות חופשיות, עם מסר ברור של התנגדות להתנהלות שקדמה לו. הבעיות התחילו הרבה לפניו. תמיד הייתה שחיתות, אבל בסדרי גודל נסבלים, כנראה. עם הזמן זה השתנה לרעה.

כבר ב-1989 היה יום שחור. העלו את מחירי התחבורה הציבורית ביום אחד, וזה הצית מהומות קשות. קראו לצבא, והצבא הרג מאות, אולי אלפי אזרחים - לא יודעים בדיוק כמה. דבר כזה לא היה קודם בוונצואלה. צ'אבס עצמו, אז קצין צעיר, אמר: "לא נשרת יותר את השיטה הזאת".

כשצ'אבס עלה לשלטון, לא כולם חשבו שזה ייגמר בהתמוטטות. היו לו שנים של כסף גדול, מחירי הנפט היו גבוהים, והוא השקיע בתוכניות חברתיות שסייעו לשכבות הנמוכות. אבל הוא לא בנה תשתיות לטווח ארוך. כשהנפט ירד, הגיעה הקטסטרופה. מותו של צ'אבס והעברת השלטון לניקולס מדורו רק החריפו את הכול.

יש הבדל עצום בין צ'אבס למדורו. לא בקו האידיאולוגי, אלא ביכולת. צ'אבס היה מנהיג חזק. מדורו לא שולט במדינה. בפועל, מי ששולט הם הצבא, כוחות זרים - סינים, איראנים, קובה שמושרשת עמוק במנגנוני הביטחון - וארגוני פשע בהיקפים עצומים. תוסיפו לזה ירידה מתמשכת במחירי הנפט, וקיבלתם את פירוק המדינה.

הביטוי החריף ביותר לפירוק הזה הוא ההגירה ההמונית. ונצואלה הייתה מדינה של כ-30 מיליון תושבים. היום מדברים על 7-8 מיליון שעזבו. זה התחיל בשכבות החזקות, המשיך במעמד הביניים, ובשנים האחרונות - העניים ביותר, שיצאו ברגל, ללא דבר מלבד החולצה שעליהם. זו התפרקות חברתית מוחלטת: רופאים, מהנדסים, כלכלנים, תעשיית נפט שלמה - נעלמו.

אומרים לפעמים שההגירה לארה"ב מוונצואלה היא גם הטובה ביותר שיש שם, וגם הגרועה ביותר שהייתה: האליטות משתלבות מצוין, וההמונים - חלקם רק חיפשו אוכל ועתיד טוב יותר - נופלים לידיהם של ארגוני פשע חזקים ואלימים, מתוצרת ונצואלה.

האירועים האחרונים והדיווחים על חיילים אמריקנים על הקרקע ועל תפיסת מדורו תפסו אותי בהפתעה. היה לי ברור שבלי שינוי בעמדת צבא ונצואלה, לא היה סיכוי שיקרה משהו. מה שקרה עכשיו לא יכול היה לקרות בלי שיתוף פעולה כלשהו מבפנים. עכשיו הכול תלוי בשאלה אחת: איפה הצבא עומד.

לגבי היום שאחרי מדורו - שינוי פוליטי הוא הקל ביותר: לא קל, אבל אפשרי. שינוי כלכלי, במקרה של ונצואלה, גם הוא אפשרי - יש כסף ויש עניין עולמי. האתגר הקשה באמת יהיה השיקום החברתי. החברה התפרקה. אין מורים, אין רופאים, משפחות שלמות מפורקות. שמונה מיליון לא יחזרו מחר.

אך למרות הכול, מדובר במדינה יפה בצורה בלתי רגילה, עם אנשים טובים ושמחים. אני מאחל בהצלחה מכל הלב לשיקום ונצואלה. יש היום תפוצה ונצואלנית בכל העולם. אנשים מתגעגעים מאוד. האם הם יחזרו? אני לא יודע.

פרופ' ליאו קורי הוא היסטוריון של המתמטיקה ונשיא האוניברסיטה הפתוחה