לא טראמפ, לא נתניהו ולא חמאס: זה המנצח הגדול של המלחמה

מומחים רבים כבר מנסים להעריך מי הם המרוויחים והמפסידים מהעסקה שנחתמה ביום חמישי בשארם א-שייח. לגבי חלק מהשחקנים, מוקדם לדעת כיצד תשפיע עליהם המציאות החדשה. אך, עבור אחרים, הכיוון כבר ברור. במקרה של טורקיה, אין ספק: היא אחת המרוויחות הגדולות של תהליך סיום המלחמה בעזה, ויחד איתה גם נשיאה רג'פ טאייפ ארדואן.

מעורבות טורקיה הייתה קריטית במאמצים האחרונים לגבש הסכם על בסיס תוכנית עשרים הנקודות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. גיוסן המקביל של טורקיה וקטאר, הצלחה כבירה של טראמפ, הפעיל לחץ חסר תקדים על חמאס ולא הותיר לו ברירה אלא להסכים למתווה.

עם זאת, אין להתבלבל: טורקיה לא פעלה מתוך מדאגה לגורל החטופים. בהודעות הרשמיות מאנקרה כמעט ולא הוזכרו המוחזקים בידי חמאס וארדואן לא שינה את עמדתו העקרונית כלפי הסכסוך. הנשיא הטורקי נותר באופן בסיסי תומך של החמאס.

הסיוע הטורקי לקדם את מתווה טראמפ גם לא יבוא בלי מחיר. ארדואן כבר הודיע כי צבא טורקיה יהיה חלק מהכוח הבינלאומי שיתפרס בעזה לאחר נסיגת צה"ל וכי טורקיה תמלא תפקיד בשיקום הרצועה. כך, הוא השיג את מה שייחל לו מאז תחילת המלחמה: דריסת רגל והשפעה ישירה בעזה, לצד פוטנציאל לרווחים כלכליים.

ארדואן גם מצפה לתמורה מארצות הברית על חלקו בשכנוע חמאס: תמיכה בעמדה הטורקית לגבי עתיד סוריה (ובעיקר בסוגיית הכורדים), מכירת מטוסי קרב מתקדמים ועוד.

קשה לא להתרשם מהשינוי הדרמטי שחוותה טורקיה במעמדה האזורי. לפני חמש שנים, כתוצאה ממדיניות חוץ אסרטיבית מדי מצד ארדואן, היא הייתה מבודדת לחלוטין. מדינות מזרח הים התיכון (ובהן ישראל) התאגדו נגדה וחיזקו את שיתוף הפעולה ביניהן. במקביל, המדינות הסוניות המתונות התקרבו זו לזו (ולישראל) כדי לבלום את השפעת האחים המוסלמים שנתמכו על ידי אנקרה. הצבא הטורקי שקע בביצה הסורית ללא הישגים של ממש.

מול מציאות זו הבין ארדואן שעליו לשנות גישה, והחל ביוזמות "נורמליזציה" עם שורת מדינות באזור. ביקורו המתוקשר של הנשיא הרצוג באנקרה בתחילת 2022 היה חלק מאותו מהלך.

להפוך למודל לחיקוי

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר טרפה את הקלפים. ארדואן ניסה כמעט מיד למנף לטובתו את הזעזוע שפקד את האזור. טורקיה הזרימה כמות עצומות של סיוע הומניטרי לעזה וניסתה למצב את עצמה כמדינה הנחושה ביותר נגד ישראל, וכך להפוך למודל לחיקוי. אך, במשך חודשים ארוכים, אנקרה נותרה מחוץ למשחק. מאמצי התיווך בין ישראל לחמאס נוהלו בידי אחרים, בעיקר מצרים וקטאר ואף מדינה לא חיקתה את ההתנהלות הקיצונית של טורקיה.

ואז, לפתע, בסוף 2024, החלו הכוכבים להסתדר עבור הנשיא הטורקי. הוא ידע לזהות את חלון ההזדמנות שנפתח מולו ולנצל אותו עד תום. תחילה נפל משטרו של בשאר אל אסד והוחלף בשלטון ידידותי לאנקרה, אירוע שאף אחד, אפילו באנקרה, לא חזה וחייב הרבה להפצצות הישראליות.

שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו

ביוני 2025, איראן, השכנה האמביוולנטית שמתחרה בטורקיה על מעמד אזורי, הוחלשה והושפלה על ידי המפציצים הישראלים והאמריקנים. וכעת, נשיא ארצות הברית עצמו, חבר טוב של ארדואן, שילב, כמעט ברגע האחרון, את טורקיה בתוכנית המדינית הגדולה שלו למזרח התיכון, הפך אותה לחיונית להשגת הסכם, ומיקם את ארדואן כשחקן שאי אפשר להתעלם ממנו. לבסוף, האובססיה הערבית ומערבית למתרחש בעזה אפשרה לטורקיה להשכיח את מעשיה הבעייתיים ולשפר את תדמיתה הבינלאומית.

וכל זה קורה בשעה שטורקיה מתחזקת גם בזירה הגלובלית, שילוב שהופך את ארדואן למרוויח גדול לא רק של ההסכם על עזה, אלא של שנת 2025 כולה.

מבחינת ישראל, התחזקות זאת מהווה אתגר. הכוח הטורקי עולה כאשר אנקרה יותר אנטי-ישראלית מאי פעם. טורקיה, שהניעה תהליך התחמשות מואץ, תימצא בעזה, בסוריה ובמקומות אחרים באזור והתגמול שתקבל מארצות הברית על חלקה במהלך המדיני האחרון עלול לשנות את מאזני הכוחות האזוריים באופן משמעותי.

אך, למרות הצלחותיו האחרונות, ארדואן איננו קוסם. יש לו שילוב נדיר של מזל, אינסטינקטים פוליטיים חדים ויכולת מופלאה למצות כל הזדמנות. אבל לאורך הקריירה שלו הוא גם טעה, לעתים אף שילם מחיר יקר על הטעויות שלו.

חלק גדול מסיכויי טורקיה לשמר את כוחה תלוי וביכולת נשיאה לא לטעות שוב ולרסן את עצמו כדי לא להרתיע את שכנותיו, הן ערביות, הן הלניות, שגם הן רואות את מעמדה החדש של אנקרה בדאגה. איפוק מעולם לא היה הצד החזק שלו.

על ישראל להיערך לעידן שבו טורקיה שאפתנית יותר, אסרטיבית יותר, חזקה יותר ועוינת יותר. אבל קונפיגורציה זאת גם עשויה לפתוח הזדמנויות בטווח הארוך. אם החששות כלפי אנקרה יגברו בקהיר, ריאד, אבו דאבי או אתונה, עשויים שם למצוא עניין רב יותר בדיאלוג עם ירושלים. נכונות מדינית לחזק הצירים הללו היא הדרך הטובה ביותר לא רק לשקם את מעמדה של ישראל אלא גם להתמודד בתבונה עם האתגר הטורקי.