המו"מ המתנהל בימים האחרונים בהובלת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ובין מנהיגי רוסיה ואוקראינה, ובמעורבותן של מדינות אירופה ונאט"ו – בהן גרמניה, צרפת ובריטניה – נמצא בנקודה קריטית ויכול להוביל לסיום המלחמה עקובת הדם בין רוסיה לאוקראינה.
ליבת הסכסוך אינה מתרכזת רק בשאלת עתידם של השטחים שכבשה רוסיה במלחמה, בעיקר במזרח ובדרום אוקראינה (כולל חצי האי קרים שסופח ב-2014), או בטענות הרוסיות לגבי מעמדם של דוברי השפה הרוסית החיים באוקראינה.
מעבר לתפיסה הרוסית את אוקראינה כשטח רוסי אבוד וכ"מדינה מזויפת", הרוסים תולים את המלחמה בהתרחבותה של ברית נאט"ו מזרחה והאפשרות ההיפותטית של צירופה של אוקראינה כחברה מלאה בברית. לשיטתה של רוסיה, שילובה של אוקראינה בנאט"ו הינו קו אדום – משום שהדבר יציב את כוחות הברית במרחק של עשרות קילומטרים בלבד ממוסקבה. עוד ב-2007, במסגרת וועידת מינכן השנתית לביטחון, התריע נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כי רוסיה לא תעבור לסדר היום אם יצורפו גיאורגיה ואוקראינה לנאט"ו – מהלך שעמד על הפרק באותה עת.
ואכן, בשונה מהסבבים הקודמים בשלהי שנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000, שבהם נאלצה רוסיה להשלים עם צירופן של מדינות מזרח אירופה והמדינות הבלטיות לנאט"ו – נגד שתי המדינות בכמה הזדמנויות (גיאורגיה, 2008) אוקראינה, 2014, 2022).
מנקודת מבטה של אוקראינה, צירופה לברית נאט"ו היה ונותר מהלך הכרחי-קיומי, שנועד לאפשר לה לקבל ערבויות ביטחוניות משמעותיות למול תוקפנותה של רוסיה ובכך להרתיע אותה מפני פגיעה בשלמותה הטריטוריאלית והריבונית. כזכור, עם התפרקותה של ברה"מ בשנות ה-90 ויציאתה של אוקראינה לעצמאות, ויתרה אוקראינה במסגרת הסכם בודפשט על מאגרי הנשק הגרעיני שנותרו בשטחה מימי המלחמה הקרה, בתמורה לקבלת ערבויות מהמערב, שהתבררו כרופפות ובלתי מהימנות במבחן הזמן.
לפי הפרסומים, הכוורת הקרובה של הנשיא טראמפ, בהובלת השליח המדיני המיוחד של הממשל, סטיב וויטקוף, פועלת לגבש פתרון יצירתי לפיו אוקראינה תזכה בערבויות ביטחון "בסגנון סעיף 5 להגנה הקולקטיבית של ברית נאט"ו", המחייב את כל חברות הברית להגן על חברה אחרת במקרה של תוקפנות מצד יריבים. הסדר זה, בהנחה שיתקבל על יד רוסיה ואוקראינה, יהיה דומה ככל הנראה באופיו לסטטוס-קוו המתקיים במזרח בין ארה"ב, סין וטאיוואן ומנע עד כה, במשך 46 שנה, הסלמה צבאית רחבת היקף בין הצדדים.
ההסדר שנוסד כחלק מהכרתה הרשמית של ארה"ב בסין העממית ב-1979, על חשבון טאיוואן (הרפובליקה הסינית דאז), קבע במסגרת חוק יחסי ארה"ב-טאיוואן שאושר בקונגרס באותה השנה (Taiwan Relations Act) כי ארה"ב תספק לטאיוואן ערבויות ביטחוניות, בעיקר דרך עסקאות נשק, שיאפשרו לה להגן על עצמה בכוחותיה היא – כל עוד היא נמנעת מנקיטת צעדים חד-צדדיים המערערים את היציבות במצרי טאיוואן, למשל באמצעות הכרזה על עצמאות. בדומה, ההכרה הרשמית בסין, הרואה בטאיוואן חלק משטחה, יחד עם מתן הערבויות הביטחוניות לטאיוואן, נועד להבהיר לבייג'ינג שעליה להימנע גם היא מביצוע צעדים חד-צדדיים כמו השתלטות על טאיוואן באמצעים כוחניים. למעשה, באמצעות אותה "מדיניות עמימות", שהשתרשה בקרב כל ממשלי ארה"ב מאז (ונשמרה אפילו על ידי טראמפ עצמו, ברוב הזמן), הקפיאה ארה"ב את המחלוקת בין סין לטאיוואן ואפשרה להן "לחיות" זו לצד זו – תוך שטאיוואן שומרת בפועל על ריבונותה מסין מצד אחד, ומסכימה מצד שני להכיר הלכה למעשה בסין העממית כמייצגת הבלעדית של העם הסיני (עיקרון "סין האחת").
ההסדר במזרח אינו מושלם, והופר מעת לעת, כמו למשל במשבר מצרי טאיוואן השלישי בשנת 1996, במסגרתו שיגרה סין טילים לשטחה של טאיוואן כדי להשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו באותה השנה. יתרה מזאת, התעצמותה ותוקפנותה הגוברת של סין לאחרונה סביב טאיוואן בפרט ומזרח אסיה בכלל, והצהרותיה החוזרות ונשנות כי איחוד עם טאיוואן יושג בדרכי שלום או באופן כוחני – עלולות להקריסו בעתיד הנראה לעין. עם זאת, הסטטוס-קוו טומן בחובו יתורונות רבים ואפשר לסין, לטאיוואן ולמדינות אזור אסיה והאוקיאנוס כמו הפיליפינים, יפן ואחרות לשמור על שלום ושגשוג כלכלי יחסיים במשך קרוב לחצי מאה.
סטטוס-קוו דומה התקיים באזור הצפוני של אירופה, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, דרך נפילת ברה"מ ועד לפרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה – כאשר פינלנד נמנעה מלהצטרף לברית נאט"ו. למרות שאיפה ברורה להימנות על גוש המערב, פינלנד נקטה גישה חכמה ומאוזנת שהפחיתה את התמריץ של הרוסים לפלוש לשטחה – ובכך לא רק ששמרה על עצמאותה וריבונותה, אלא הפכה לאחת מהדמוקרטיות המשגשגות והמפותחות בעולם.
על כן, נראה כי האמריקאים ובעלי בריתם האירופאים שואפים ליצור באוקראינה הסדר נוסח טאיוואן/פינלנד – שיאפשר אמנם לכל הצדדים להשיג רק את חצי תאוותם בידם, אך הסדר כזה עשוי לסיים את המלחמה ולמנוע סכסוך צבאי עתידי. במסגרת ההסדר המתגבש, מצד אחד, תקבל אוקראינה ערבויות ביטחוניות ממשיות, שאינן במסגרת סעיף 5 של אמנת ברית נאט"ו, אך אלו יהיו מספקות כדי להבטיח את ריבונותה ועצמאותה למול תוקפנות רוסית אפשרית – ומצד שני, הוא יסתום את הגולל, על הטיעון הרוסי לגבי התרחבותה של ברית נאט"ו מזרחה.
ככל שיושג הסדר ברוח זה, שיסיים את המלחמה, תוכל אוקראינה לשקם את כלכלתה ותשתיותיה שנפגעו באופן חסר תקדים במהלך הקרבות. חשוב מכך – אוקראינה, למרות המחיר הכבד ואובדן שטחים, הוכיחה עמידה איתנה וחדשנות טכנולוגית וצבאית מרשימות, חרף נחיתותה היסודית מול רוסיה – תוכל לבקש מארה"ב, בדומה לטאיוואן, להקים עימה שותפות אסטרטגית.
על שותפות כזו להיות מגובה בחקיקה או בצו נשיאותי, במסגרתה תובטח לאוקראינה אספקת נשק סדירה מוושינגטון, וכן יתקיימו שיתופי פעולה מדיניים, צבאיים, מודיעיניים, טכנולוגיים וכלכליים מקיפים בין הצדדים. בכך ארה"ב לא תידרש להגן על אוקראינה ישירות ולסכן את חייליה או להתדרדר לעימות גרעיני פוטנציאלי מול רוסיה – לשביעות רצונם של ציבור בוחריו של טראמפ והנשיא עצמו – השואף לממש את מדיניות "אמריקה תחילה" ולזכות בפרס נובל לשלום.
הכותב הוא חוקר בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוני׳ ת״א, ועמית מחקר במכון קלמנטס לביטחון באוניברסיטת אוסטין, טקסס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו