דויד גרוסמן: "יש רצח עם בעזה, שנים סירבתי להגיד את זה"

הסופר הישראלי דויד גרוסמן התראיין לעיתון האילטקי "לה רפובליקה", שם התבטא בין היתר על המצב ההומניטרי בעזה. "אני מרגיש דחף פנימי לעשות את הדבר הנכון, וזה הרגע לעשות את זה. לפעמים אפשר באמת להבין דברים רק כשמדברים עליהם", הוא פתח את דבריו.

כשנשאל מה הוא מרגיש כאשר הוא קורא על מספר ההרוגים בעזה, גרוסמן השיב: "אני מרגיש רע, למרות שאני יודע שהמספרים האלה נשלטים על ידי חמאס ושישראל לא יכולה להיות אחראית בלעדית לכל הזוועות שאנו עדים להן. אף על פי כן, לקרוא בעיתון או לשמוע בשיחות עם חברים באירופה את הניגוד בין המילים "ישראל" ו"רעב"; לעשות זאת על סמך ההיסטוריה שלנו, הרגישות שלנו לכאורה לסבל האנושות, האחריות המוסרית שתמיד טענו שיש לנו כלפי כל אדם ולא רק כלפי יהודים - כל זה הרסני.

זה מבלבל אותי: לא מנקודת מבט מוסרית, אלא מנקודת מבט אישית. אני שואל את עצמי: איך יכולנו להגיע לנקודה הזו? להיות מואשמים ברצח עם? אפילו רק לומר את המילה הזו, 'רצח עם', בהתייחס לישראל, לעם היהודי: זה לבדו, העובדה שהניגוד הזה קיים, מספיקה כדי לומר לנו שמשהו רע מאוד קורה לנו".

עוד הוסיף גרוסמן: "שופט בית המשפט העליון הישראלי אמר פעם שכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. והנה, זה קרה לנו: הכיבוש השחית אותנו. אני משוכנע לחלוטין שקללת ישראל החלה עם כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967. אולי אנשים עייפים מלשמוע על זה, אבל ככה זה. התחזקנו מאוד מבחינה צבאית ונפלנו בפיתוי הכוח המוחלט שלנו והרעיון שאנחנו יכולים לעשות הכל".

כשנשאל על השימוש במילה 'רצח עם', ענה: "במשך שנים, סירבתי להשתמש במילה הזו: 'רצח עם'. אבל עכשיו אני לא יכול שלא להשתמש בזה, אחרי מה שקראתי בעיתונים, אחרי התמונות שראיתי, ואחרי שדיברתי עם אנשים שהיו שם. אבל אתם מבינים, המילה הזו משמשת בעיקר להגדרה או למטרות משפטיות.

אני, במקום זאת, רוצה לדבר כבן אדם שנולד לתוך הסכסוך הזה ושכל חייו נהרסו על ידי הכיבוש והמלחמה. אני רוצה לדבר כמי שעשה כל שביכולתו כדי להימנע מלקרוא לישראל מדינה רצחנית. ועכשיו, עם כאב עצום ולב שבור, אני צריך לראות את זה קורה לנגד עיניי. 'רצח עם'. זו מילה שאי אפשר להתעלם ממנה. ברגע שאומרים אותה, היא פשוט גדלה, כמו מפולת שלגים. והיא מביאה עוד יותר הרס ויותר סבל".

כשנשאל "לאן אנחנו הולכים מכאן?" ומה הפתרון האפשרי למצב, השיב באריכות: "עלינו למצוא דרך להשתחרר מהקשר הזה בין ישראל לרצח עם. ראשית, אסור לנו לאפשר לאלו בעלי רגשות אנטישמיים להשתמש ולתמרן את המילה 'רצח עם', ואז עלינו לשאול את עצמנו שאלה: האם אנו מסוגלים כאומה, האם אנו חזקים מספיק כדי לעמוד בפני זרעי רצח העם, השנאה והרצח ההמוני? או שעלינו להיכנע לכוח שמבטיח לנו שאנחנו החזקים ביותר?

אני שומע אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר אומרים שעלינו לבנות מחדש את ההתנחלויות בעזה, אבל מה הם אומרים? האם הם לא זוכרים מה קרה כשהיינו שם, כשחמאס הרג מאות אזרחים, נשים וילדים ישראלים, מבלי שהצלחנו להגן עליהם? לא עזבנו את עזה מתוך נדיבות ורצון טוב, אלא משום שלא יכולנו להגן על עמנו.

הטעות הגדולה של הפלשתינים היא שהם יכלו להפוך את עזה למקום משגשג. במקום זאת הם נכנעו לקנאות והשתמשו בה כמשטח שיגור לטילים נגד ישראל. אילו היו עושים את הבחירה האחרת, אולי הדבר היה דוחף את ישראל לוותר גם על יהודה ושומרון, ולסיים את הכיבוש כבר לפני שנים. במקום זאת, הפלשתינים לא היו מסוגלים לכך".